אופסייד סטורי

סיפורו של גיבורינו מתחיל אי שם בתחילת חודש אוגוסט של שנת 2005, יום שרבי במיוחד היה ה3.8.05, מה שלא מנע מ15,000 ירוקים להתייצב במבואותיה הצפוניים של יפו, באיצטדיון בלומפילד.
שבוע קודם לכן השיגה מכבי תוצאת חוץ טובה (הפסד מינימלי 3:2) במשחק החוץ מול מאלמו במסגרת סיבוב המוקדמות השני של ליגת האלופות.
אווירה מחשמלת, נצחון שולח את מכבי לקרב ראש בראש על העלייה לשלב הבתים מול פ.צ ת´ון הצנועה משוויץ, מאידך, הפסד שולח אותנו שנה שניה ברציפות לקלל כל דבר סקנדינבי שנקרה בדרכנו.
זה קורה בדקה ה-60, שלומי ארביטמן, שנכנס 4 דקות מוקדם לכן, הפך למלך הרשמי של הקבוצה, קיבל כדור עם הגב לשער, סיבוב חד על הבלם, בעיטה שטוחה, הכדור ננעץ ברשת, 2:1 למכבי, תוצאה שמקדמת אותנו עד לכדי נגיעה מהחלום.
אלו היו 10 דקות של שכרון חושים, מכבי שלטה בשדה ללא עוררין עד אותה דקה ערורה, הדקה ה70, אותה דקה בה הפך שלומי ארביטמן מיקיר העיר לשוטה הכפר, נגיעת יד מכוונת ושטותית במיוחד, תוצאה של עודף התלהבות, שלחה אותו למקלחת מוקדמת עם צהוב שני ואת מכבי למלחמת חורמה של 20 דקות, כולנו זוכרים איך זה נגמר, 2:2 כואב משער בדקה ה90, מכבי נשארת בבית, אפילו לא נושרת לאופ"א, התמונה הזכורה ביותר מאותו היא משחק היא דווקא לא ההשמטה של דוידוביץ´ או החור של בנאדו בשער השלישי, התמונה הזכורה ביותר היא של שלומי, עומד המום, כמעט בתוך היציע, נושך את חולצתו, אוחז בראשו כלא מאמין ועיניו הבוכיות מספרות את שאירע.
שלומי הבטיח לפצות "מוכן לשבור רגל בשביל הקהל הזה" אמר כדי להגדיל את עומק דכאונו, אך עד עצם היום הזה, עם תפוקה של 21 שערים ב101 הופעות בכל המסגרות במדים הירוקים, עדיין לא השכיל לקיים.
עד כאן הפרולוג.

שלומי ארביטמן הוא שחקן טוב, הוא בורך במאסות של כשרון, הוא טכני, פיזי, מהיר, בעל משחק ראש מצויין ובעיטה טובה בשתי הרגליים, בהחלט נתונים של שחקן טוב, אבל לאו דווקא כדורגלן טוב.
מה ההבדל? ההבדל הוא בעיקר מנטלי, שלומי הוא מסוג השחקנים שחושבים שהם המציאו את המשחק, כשהוא בועט לא טוב, הוא מאשים את הדשא, כשהוא נוגח לא טוב, הוא מאשים את הכדור, כשהוא נמצא באופסייד הוא מאשים את קו ההגנה של היריב וכשהוא לא משחק, הוא מאשים את כולם.
אז נכון, לרוני לוי יש חלק לא מבוטל באי-הצלחתו של שלומי במכבי, אם זה בכך שהפך אותו ממכונת שערים בפוטנציה לשחקן אגף שמאל עם אופרציה הגנתית, או אם זה בכך שבעיקר נתן לשלומי לפתח יחסים אינטימיים עם הספסל.
שלומי מצידו, אף פעם לא הוכיח את ההיפך, פה ושם כן היו הבלחות, אך הן היו בעיקר בגארבג´ טיים, מעט מדי, מאוחר מדי ולגמרי לא מספק.
ועכשיו, הוא חוזר, מסתמן כי ההשאלה שלו בהפועל ת"א עשתה לו טוב, הוא השתחרר מעט, חזרה לו שמחת החיים שהיתה חסרה לו במכבי של רוני לוי.
נראה כי אלישע מחזיק ממנו ולא רק, הוא אפילו מייעד לו מקום ב11 הפותחים, בהחלט קפיצת מדרגה מהקדנציה הקודמת בירוק.
לשלומי יש הרבה מה להוכיח, לקהל, ליעקב שחר, לאלישע, לרוני, אבל בעיקר לעצמו, הוא חייב לעשות את השינוי המנטלי ולדעת לקבל ביקורת, הוא חייב ללמוד להקשיב ולתת כבוד, למאמניו, למעסיקיו, לקהל שמאחוריו, אך שוב, בעיקר לעצמו.
העונה הזו היא בהחלט המבחן הגדול ביותר בקריירה הקצרה של שלומי, הוא יודע את מה שכולנו יודעים, הגיע הזמן לספק את הסחורה.

ואנחנו? אנחנו עדיין מחכים שיפרע את החוב מאותו יום שרבי בתחילת אוגוסט של שנת 2005.

מילות מפתח:
מכבי חיפה