מכבי חיפה

בואו נודה באמת: רציתי לכתוב על קלאסיקו אחר. ה-5:0 המופלא נגנב ממש מתחת לאפי (חכו תראו), נדב הכוכב המופלא תיאר כאן בצורה הכי מרגשת, כמו שרק הוא יודע, את ה-2:1 האלמותי של יוסי, וכל שאר המשחקים היו 3:0 קונבנציונלי מול החבורה העצובה והצהובה מתל אביב.

בחיים, כמו שודאי יספר לכם בעלה לעתיד של שחר פאר, יש צורך להתפשר לפעמים. אז הנה, אני מיישר קו עם החיים: שבו נא, ואספר לכם על היום שבו שרון הלוי ואני שברנו את המנחוס המשותף, ואיזו שבירה שזו הייתה.

שרון הלוי, מטובי בניה של ראש העין (יש לציין שהיום הוא החליף טייטל לעו"ד שרון הלוי), ואנוכי נפגשנו לפני מספר שנים בטיול לתאילנד, באותה עונה בה לקחה מכבי חיפה אליפות בלי מאמן, 2003-2004. בשיחות הגישוש הראשוניות, הבנו שנינו שעל אף המרחק הגיאוגרפי (הלא מאוד גדול) בין מקומות המגורים שלנו, שנינו שותפים לאותה האהבה ולאותו הטירוף – מכבי חיפה. כבר בשלוות הדקלים ובהלת הקניות של המדינה המופלאה הזו, פנינו ביד אחת כנגד גורמים צהובים (החבר השלישי, שי גיני, חבר יקר וטוב שמתבקש להרים טלפון למקרא שורות אלו), וידענו – זוהי תחילתה של ידידות כדורגל מופלאה.

אזז אמנם צדקתי בנוגע לידידות, אך בכל הנוגע לכדורגל?? אבוי לי, התנגשות כוכבי ראש העין וקרית ביאליק הולידה מנחוס אימתני למדי... אמנם הכותרת מדברת רק על המנחוס של שרון, אבל דומני כי גם אני שימשתי מרכיב בהטלת הקללה על ירוקי חיפה. המפגשים בינינו תמיד לוו בצחוקים, כיף ואווירה טובה – אשר נפסקה כמעט מיידית, כששנינו נכחנו באותו יציע, לעודד את הירוקים.

13 שנים של קריעה מתמדת בכל תנאי ובכל מגרש של הפועל פתח תקווה הסתיימו בלילה עגום באורווה, בו ניצחה אותנו הפועל פתח תקווה 3:1, לעיני שנינו. המפגש בקרית אליעזר מול הצהובים מתל אביב התחיל עם איצטדיון מלא, טירוף ואווירת אופטימיות, והסתיים עם כיסאות שרופים, שער אחד של קוביקה ובעסה חונקת. מפגשי זוועה נוספים פשוט הושלכו אל תהום הנשייה של זיכרון עמום, וננעלו שם לעד..

שרון ואני התחלנו לפקפק בטיבו של הקשר בין שנינו עבור מושא אהבתנו המשותף, והיינו מוכנים אפילו להימנע מהליכה משותפת למשחקים עבור מטרה נעלה כמו מניעת הפסד למכבי חיפה. אך לפני שסתמנו את הגולל והוכרזנו כמפגע יציעתי באופן רשמי, החלטנו לתת לנוכחותנו המשותפת והבלתי מבורכת הזדמנות אחת אחרונה: בלומפילד, שבת, מכבי תל אביב.

הסופר קלאסיקו הקודם, כפי שוודאי הבנתם, לא ממש הותיר בנו חלון לאופטימיות יתרה. היכלותיו השחורים של האיצטדיון היפואי נראו גבוהים ומאיימים, השמיים כהו והתכסו עננים, וליבנו פעם בחוזקה. טוב, האמת שלא: בלומפילד נראה בטוני ומכוער כמו תמיד, השמיים היו בסדר גמור, ואנחנו איחרנו בחמש דקות , כמו תמיד.

עם הגיחנו ממנהרת הכניסה ליציע, הבנו שהיום הכל משתנה: במרכז רחבת ה-16 של מכבי תל אביב, במקום בו היה אמור לעמוד לירן שטראובר בגפו, עמד לירן שטראובר, מלווה בעננה יפהפייה (וחונקת) של עשן מיתמר בצבעי ירוק ואדום. ריח הגופרית שעמד באוויר ציין שני דברים: אחד – יש הרבה אוהדים של מכבי חיפה במחסני ציוד צה"ליים, ושתיים – הגיהנום החיפאי הגיע לבלומפילד. אין מצב שהם יוצאים היום עם משהו חוץ ממפח נפש.

הירוקים על הדשא הבינו את המסר ששלחו להם חיילים עם ידיים דביקות ואוהדים מטורפים, והפגינו אטרף על הדשא. בניגוד לאנמיה שאפפה את הירוקים באותה העונה, למשחק הזה, כמו כל משחק מול העמלקייה הצהובה, הם הגיעו עם שיניים חדות ובשיא המהירות.

כנופיית קלינגר נראתה, כהרגלה באותה העונה (ובכמה עונות מאוחר יותר), נחושה בדעתה לסגור את המשחק עם תיקו מכובד. גם קוביקה, שדאג לגבות פרמיות עבור שערים עוד לפני כל מפגש שלו עם אריק בנאדו, נראה כמו הצל של עצמו. הרודפים הירוקים הטרידו שוב ושוב את ההגנה התל אביבית הנרפית. זנדברג ומשקוף של ברדה בחנו את העירנות של שטראובר, וב-45 הדקות הראשונות, נדמה היה כי רימון העשן רק חידד את חושיו של השוער-דוגמן.

ואז הגיעה דקת סיום המחצית. כשכולנו ביציע כבר משלימים עם התיקו, מגיע באדיר, ושולח מסירה מצויינת של עידן טל לפינת השער הימנית בבעיטה אדירה, 1:0 למכבי חיפה.
למרות שכבר ניצחנו לא פעם ולא פעמיים את כנופיית המליקות בבלומפילד, תחושת הסנסציה לאחר שער ירוק מול מכבי תל אביב היא דבר שלעולם לא נמאס ממנו. במיוחד לא כשקללת פנינה שחורה רובצת על כתפם של שני חברים ואוהדים בלב ובנפש.

חגגנו וחגגנו, וגם במחצית השנייה, ממש כמו הסרט האחרון בסידרת "אסקימו לימון" – החגיגה נמשכת. התל אביבים עוד ניסו לחזור למשחק, עם ניסיון חורק ושורק להוציא מנגרותם המתפרצת מעט כדורגל, אבל מכבי חיפה לא ממש התרשמה.
איתן עזריה, גירסה מוקדמת ומעט יותר מוצלחת של אורי אוזן, בועט בדקה ה-65 כדור די סתמי אל עבר השער, ולירן שטראובר נתקף בעירפול החושים המסורתי שתוקף אותו מדי שני משחקים, ובהשמטה מטומטמת נותן אסיסט לטוני קוקוץ´ של עונת 2004, "חביבו" של הרס"ר ז´ק מחיל הים, שי בירוק. יהלום הרכש של שחר דאז מגיע לכדור בטיימינג מעולה, ומקרוב מפציץ פנימה את ה-2:0, ממש מול שער 11 הנאלח. 2:0 ענק, אנחנו רוקדים וצורחים ועננת המנחוס מעל ראשינו הלכה והתבהרה. האם הצמד המסוכן מביא סוף סוף 3 נקודות?

לא סתם 3 נקודות. 3 נקודות עם שלושה שערים. את אקורד הסיום לקונצרט הירוק והנהדר נתן מרקוס פאולו אלבס, תוך פתיחת מסורת מוזרה אך מבורכת של "שחקנים ברזילאים שלא שווים שקל וחצי אבל באים ודופקים למכבי תל אביב שער אחושרמוטה ב-3:0 בבלומפילד" (לפרטים נוספים – נא לפנות לפאוליניו). בדקה ה-81, ערן לוי (אלוהים ישמור, איך לקחנו אליפות באותה העונה?!) רץ על האגף הימני, מגביה כדור, ומרקוס פאולו אלבס הגמדי משחרר פצצה לרשת של שטראובר.
וואחאד, תנין, תאלאתה!!!

חגגנו ביציע בטירוף, עם גרונות צרודים ומצב רוח בשחקים. יום האסון הפך ליום הששון, ושירת "אבי נמני לא יחזור, כל החיים תלבשו שחור" ליוותה את קריאות ה"תתפטר" של האוהדים הצהובים שנותרו לחזות בשאריות מכבי תל אביב לעבר ניר קלינגר.

המנחוס נשבר סופית ושנינו נשפכנו יחד עם כולם לרחובות בלומפילד להילולת שימחה עצבנית, על האליפות שנטשה את מעונה הארעי בבלומפילד והולכת ומתקרבת במעלה כביש החוף בחזרה הביתה אל הכרמל.

השנים עברו, וכמו שקורה לעיתים בחיים, הקשר בין שנינו התנתק... אני מנצל את הבמה וההזדמנות שניתנה לי ויוצא בקול קורא: הגיע הזמן לשבור סופית את מנחוס האין תארים (אם לא נחשיב את גביע הלוזון לתואר) שנחת עלינו בשנתיים האחרונות, ואין מקום ראוי יותר מקרית אליעזר ומגבה הכפוף של אסופת השחקנים הסתמית של מכבי תל אביב בכדי לשבור אותו, אותם ולהשיב עטרה והרתעה ליושנה. לתשומת לב הקורא שרון הלוי...