מכבי חיפה

"הגיע הזמן ללכת לעשות סידרת תמונות בים", אמרה לי אמא. אבא זירז אותי ואמר שהנה הצלם הגיע, ואני, כמו ילד טוב בר מצווה, הזדרזתי ועליתי לאוטו. לא חשבתי יותר מדי באותו חורף של שנת 96´ לאן אני הולך. "תמונות בים? נו טוב", אמרתי לעצמי. אחרי הכל, שבוע לפני בר המצווה, אתה בסך הכל עוד כלי בידיו של הצלם.

בעודנו נוסעים, החליט הצלם לעצור לרגע לקחת ציוד בקרית אליעזר. באותו שלב עדיין לא הבנתי את פשר העניין, אלא שלאחר שפסעתי דרך שערי האצטדיון אל חדר ההלבשה, כבר הבנתי שעבדו עליי. צילומים בחוף לא ממש יהיו (ראבאק, מי מצטלם בחורף בים?), אבל צילומים עם גיבורי ילדותי יהיו גם יהיו. המקום שנראה לי כל כך טריוויאלי היום, היה אז ענק ומרשים.

13 שנה אחרי שנולדתי, הדם הירוק כבר זרם בעורקיי. האמת שכבר בעונת האליפות של בני יהודה התחלתי לאהוד את מכבי חיפה, כך שאי אפשר לומר שהייתי אוהד של הצלחות. על אף העובדה הקשה שאבא שלי הוא אדום מכף רגל ועד ראש, הקבוצה הירוקה מהכרמל משכה את תשומת ליבי. את האליפויות הקודמות לא ראיתי משום שהייתי קטן מידי, אבל בכל מקרה, אוהד חדש נולד.

בחזרה לאותה סידרת צילומים שהייתה אמורה להיות בים. אין מרשים יותר בעבור ילד קטן שכמעט כל עולמו הוא כדורגל, מלפגוש את הדמויות הנערצות עליו. מודה, בדקות הראשונות לא הבנתי מה אני עושה שם, אבל אז הם התחילו לצאת, אחד אחרי השני. אם עד אז חשבתי שחוויתי התרגשות מכל סוג שהוא בחיים, כשהשחקנים יצאו לעברי, פתאום המילה "התרגשות" קיבלה משמעות אחרת. שונה. חזקה פי כמה וכמה.

במהלך החיים יצא לי להיות בכמה וכמה אצטדיונים, חלקם מהגדולים בעולם. בוומבלי הישן והטוב, בברנבאו במדריד, באצטדיון האולימפי בברצלונה. אפילו ראיתי בקאמפ נואו את הקטלונים מכים בבאיירן מינכן. מה יכול לבקש לעצמו אוהד כדורגל, פרט למשחקים ברמות האלו וביקורים באצטדיונים שכל קשר ביניהם לבין המגרשים בארץ הוא מקרי בהחלט? למרות זאת, שום חוויה לא התקרבה לזו שחוויתי בחדר ההלבשה הקטן והלא מרשים במיוחד שהיה למכבי חיפה בקרית אליעזר של לפני למעלה מעשור.

באופן מעורפל אני זוכר דווקא את גיורא שפיגל יוצא ראשון. האיש, שלרוב נראה קריר, היה חמים למראה ילד קטן עם עיניים פעורות. אחריו הגיע אנדריי באל, שבחצי עברית וחצי אנגלית איחל לי מזל טוב. רפי כהן, רוני לוי, אבישי ז´אנו, אלון חרזי, עופר שיטרית, חיים סילבס, משה גלאם, מרקו בלבול, צבר דניאל וסרגיי קנדאורוב הגדול עברו לידי, נתנו טפיחה על השכם לאוהד הצעיר, זרקו איזה "מזל טוב" קטן ועשו את מה שהם מתורגלים אליו בצורה מושלמת - הצטלמו איתי, בירכו וחתמו על ההזמנה לבר המצווה שעוצבה כמו הסמל של מכבי ותישאר שמורה אצלי לעוד שנים רבות.

חיים רביבו לא ממש שיתף פעולה, אבל זה לא הצליח לשבור אותי. הקפטן, אלון חזן, לקח אחריות והקדיש ברכה מכל הקבוצה, אבל כמו באכילת עוגה, הבסיס טעים, אם כי מחכים לקצפת ולדובדבן שמעליה.

אם עד אז לקח לי זמן לעכל את שרואות עיני הקטנות, ברגע שהקוסם יצא מהחדר, הכל כבר נראה אחרת. לא ציפיתי מאייל ברקוביץ´, שהיה אז מלך מלכי המלכים של הכדורגל בישראל, להתייחס כפי לעוד בחורצ´יק שבא להסתופף בזוהרו. אבל אייל היה החביב מבין כולם, ליטף את שערות ראשי (כן, אז עדיין צמחו אצלי כאלו), שאל לשלומי, התעניין והוסיף חתימה עם חיוך מנצח.

השנים שבאו לאחר אותו מפגש לא עשו טוב לקוסם מבחינת תדמית, אבל לאותו זיכרון ילדות שאני חולק איתו לא יהיה תחליף וכל מה שיאמרו עליו יתגמד בזכות אותה דקה שהעברתי בחברתו.

כיום, כאשר אני מסתובב חופשי ברחבי האצטדיון ובין חדרי ההלבשה ומדבר עם השחקנים כי זו העבודה שלי, הכל פתאום מקבל פרופורציה. כמה תמים הייתי אז וכמה טהורה הייתה האהבה לקבוצה, לשחקנים, לירוק. היטיב לבטא זאת יהורם גאון באחד משיריו כשאמר: "איפה, הם הימים שלא ישובו עוד? לא, הם לא ישובו לא לא".