לאנגלים יש את ליברפול-מנצ´סטר, לאיטלקים יש את הדרבי הלוהט של מילאנו, אפילו לסקוטים יש את האולד פירם ולספרדים יש את האמ-אמא של הסופר קלאסיקו...
אבל היי! גם לנו, במדינתנו הקטנטונת, יש סופר קלאסיקו משלנו, אמנם קטן יותר, פרובינציאלי יותר, צנוע יותר, אבל לא פחות טעון, לא פחות יצרי ולא פחות מרגש.
מכבי חיפה – מכבי ת"א, שתי הקבוצות הגדולות של הכדורגל הישראלי, בעלות המסורת המפוארת ביותר, המעוטרות ביותר ובעלות הקהל הגדול ביותר.
לוקחים את נתוני הפתיחה מרשימים הללו, מוסיפים את הניכור ההיסטורי והמתמשך מצד התל אביבים כלפי אחיהם הצפוניים "הנחותים", הזלזול, היהירות וההתנשאות של התל אביבים, מערבבים עם היריבות הענקית של שנות ה-90 וחותמים עם השתלטותה של מכבי חיפה על הכדורגל הישראלי במילניום החדש ומה מקבלים? וואחד משחק ו-וואחד יריבות.

אני יכול למצוא את עצמי כותב עמודים שלמים על השנאה שסוערת בקרבי כלפי אותו מועדון צהוב, על נמני, על זוהר, על קלינגר הבוגד, על דריקס, על איווניר, על נועם שוהם, על מליקה המשוקץ, על אובארוב, על שטראובר, על האחים נחמן, על אבי כהן ובנו תמיר הזבלים, על אבי כהן הירושלמי, אפילו על עופר וילנצ´יק ילד הויטמינצ´יק, שלא לדבר על הקהל השנוא שלהם, על השחצנות, על היהירות, על תחושת העליונות שאין לה שום אחיזה במציאות, על ההשתלטות על המותג "מכבי", על הגדרת מושג חדש ודמיוני בשם "מכביזם" ועוד...ועוד...ועוד...אבל לא, אני דווקא רוצה להתמקד באהבה, להתמקד במכבי שלי ולהזמין אתכם לחזור איתי כמה שנים אחורה, לסופר קלאסיקו הגדול ביותר שלי.

אז ככה, הייתי ב5:0 המיתי, נכחתי גם ב3:0 בר"ג (עם הוולה של רביבו), הייתי שותף פעיל ביציעים גם בשלישיות הנוספות בבלומפילד ובקריית אליעזר, גם ב1:0 הרטוב של בז´צ´ק ברמת גן בעונה של אלי כהן וכן, גם באכזבות הגדולות, גמר הגביע עם הפנדל המוחמץ של ג´ובאני, ב2:0 העצוב של ברונו הייס בר"ג, ב1:3 הארור בקריית אליעזר, עם "טקס האשכבה" של נמני על דוידוביץ´, כן, ככה זה כשיש יריבות כזו, כל משחק נושא עימו מזכרת וכל מזכרת נושאת עימה חוויה בלתי נשכחת, עוצמתית ונושכת, משחקים שבהם אתה נזכר ואומר לעצמך, סליחה על הקלישאה, "כאילו זה היה אתמול"...

מול"
12.03.01 קמתי בבוקר, כמו רוב בני גילי בני ה16 וחצי והלכתי לבית הספר, אבל זה לא היה יום רגיל ככל הימים, היה זה יום מיוחד, יום של משחק...ועוד איזה משחק! מחזור 29 בליגת העל, מכבי ת"א מארחת את מכבי חיפה, האלופה שבדרך.
את רוב שעות הלימודים העברתי בבהייה בחלל ובעיקר תוך הרצת תסריטים, אופטימיים ופסימיים כאחד, באשר לצפוי לי בערב.

הצלצול של 14:00 זרק אותי חזרה למציאות, הכניס בי זריקת אדרנלין מטורפת, טסתי הביתה, ב16:30 קבענו להפגש כל החבר´ה שנוסעים לבלומפילד, 3 ירוקים ו3 צהובים, חברים טובים, הכי טובים, מזל שחלוקת הצבעים בינינו היתה מאוזנת, אחרת כבר מזמן לא היינו חברים.
נפגשים, כמה הקנטות ועקיצות הדדיות על הצפוי להתרחש בעוד כמה שעות על כר הדשא וביציעים והופ! אנחנו כבר על מונית השירות בדרך ליפו.
הנסיעה מלוד לבלומפילד (עניין של 20-25 דקות לכל היותר) נראתה לי כמו נצח, כ"כ חיכיתי לרגע שבו ארד מהמונית ואצעד לתוך נחיל הירוקים, בואכה שער 7.
3 שעות לפני המשחק והתורים בכניסה רק הולכים ומתארכים, זה לא מפריע לי, לא הדוחק, לא הצפיפות, לא תחושת החנק, כל המסביב הזה היה חשוב לי באותו הרגע כקליפת השום, אני רק חיכיתי לרגע שבו אכנס ליציע.
שעתיים לפני שריקת הפתיחה זה קרה, כבשנו את מרומי שער 7, למעלה למעלה, בנקודת תצפית מצויינת על כל בלומפילד, אט אט החלו היציעים להתמלא, 13 אלף צהובים ועוד 5,000 ירוקים פוצצו כל פינה באיצטדיון.
השחקנים עולים לחימום, אווירה מחשמלת, בנאדו, ז´וטא, פראליה, רפי כהן, יעקובו, כולם כולל כולם קיבלו את העידוד המגיע להם ורק הילד מדימונה קיבל מופע של 5,000 ירוקים שעומדים ומשתחווים אליו לקול שיר העידוד שלו (ותודה ללהקת טיפקס), הילד לא נשאר חייב, הוא השתחווה בחזרה, כמו שעשה בכל משחק ומשחק, אבל באוויר כבר הרגשתי, זה לא "עוד משחק".
נצחון כאן ומכבי בורחת ל-9 הפרש בפסגה, בדרך לכתר האליפות שלו אנו מחכים 7 שנים ארוכות כנצח.

המשחק נפתח, מכבי ת"א נראית מצויין, הם עדיין לא הפסידו בסיבוב השלישי, הזדמנויות מצויינות של טל בנין ורודריגו גולדברג לא עושות רושם על דוידוביץ´ והירוקים מהעבר השני ענו עם הזדמנויות קורצות של קייסי, פראליה ורפי כהן, אך הכדור סירב להכנס.
כדורגל מצויין נראה בבלומפיחד, שתי קבוצות שרוצות לנצח והולכות קדימה, ללא ספק המשחק הכי טוב באותה עונה, אך המחצית מסתיימת בתיקו מאופס.
התיישבתי, לקחתי קצת אוויר לריאות, ניסיתי להרגע, להסדיר את הנשימה ו"לסדר את הראש" לפני המחצית השניה, כמובן שלא חלפה אפילו דקה וכבר התחילו הטלפונים מהחבר´ה הצהובים שכהרגלם בקודש, התלהבו, התרברבו והתנשאו "הייתם צריכים לקבל 3", "כמה מזל?! כמה?!" ועוד כהנה וכהנה משפטים, לא נגררתי, אבל גם לא יכולתי לצאת פראייר, "חכו חכו" הגבתי באיפוק.

המחצית השניה נפתחה באותו קצב מסחרר מהמחצית הראשונה, שתי הקבוצות שטפו את המגרש ואז, הגיעה הדקה ה63, רפי כהן השאיר כדור מצויין לבניון, שבעט חלש, שטראובר הצליח להדוף וז´וטא (!) הגיח מאחור כמו טריילר של משאית להובלת חומרים מסוכנים, עם כל העוצמה והנשמה, נעץ את הכדור עמוק בתוך הרשת הצהובה, ממש מתחת לאף של יושבי שער 11.
צמרמורת אדירה אחזה בי, התחלתי לחבק ולנשק את הסובבים אותי, אנשים שאינני מכיר כלל וכלל, 5,000 ירוקים עפים לשמיים העכורים של יפו, נראה שכל העולם עצר מלכת לכבודנו, אושר עילאי.

המשחק התחדש, הקצב נשאר בעינו, ז´וטא כמעט והשחיל עוד אחד ובניון את קטן עבדו בשיתוף פעולה מעורר התפעלות, או אז, הגיעה הדקה ה81, בן דיין, עם כדור מדוייק לתוך הרחבה, מצא את נמני (טפו!), שהצליח להתגבר על השמירה המצויינת של הסוס הפולני מיכאלסקי וקבע 1:1 בבעיטה מדוייקת שאולי, אולי, עשה צדק עם המשחק המצויין הזה, אחרי הכל, הצהובים ממש לא היוו רק תפאורה.
"יש" כזה לא שמעתי מעודי, "יש" מתנשא, גרמני כזה, כמו שרק הם יכולים להוציא מהפה, חיפשתי איפה לקבור את עצמי, אבל לך תתחיל לחפור בבטונדות של שער 7.

פחד אחז בי, חששתי שנצליח, איכשהו, להפסיד את המשחק הזה, בעוד אני מנהל דיון עם עצמי, אנדריי אוסטרובסקי נוגח בפניו של הצורר ורואה כרטיס אדום, אחרי שהאחרון, כמו תמיד, עורר פרובוקציה.
נבהלתי, כמעט שהשתנקתי, אבל מכבי שלנו היא אריה, שנלחם עד טיפת הדם האחרונה, מתפרצת לפי הספר, יוסי מוצא את יעקובו ששולח טיל קרקע אוויר מ20 מטר, אך שטראובר התעופף והדף.

חלפה דקה, דגו בעבירה גסה על יוסי רואה צהוב שני ובכך מאזן את מצבת כוח האדם על המגרש, מכבי חיפשה את הנצחון, שוב היה זה יוסי ששלח את יעקובו לאחד-על-אחד מול שטרואבר, היהלום השחור עקף אותו בקלילות וגלגל, מזוית כמעט בלתי אפשרית, את הכדור לעבר השער, הכדור התגלגל והתגלגל והתגלגל "נוווווו! תכנס כברררררר", אך הוא פגע רק בקורה, ז´וטא, ששוב הגיח מאחור, לא הצליח לתת ליטוף קל לכדור והתרסק על הקורה, "לא יאמן, איך זה לא נכנס?" צעק מישהו מתחתי ואני? אני כבר השלמתי עם התיקו, איך אומרים על דבר כזה? אם זה לא נכנס, אז כנראה שמישהו קבע שמשחק הזה לא יוכרע, כך לפחות אני, ועוד כמה אלפי ירוקים חשבנו...
חה חה! הצחקת את יוסי, דקה 94, זה זמן קסם, יוסי רואה בזוית העין את דני קורן מקרב את המשרוקית אל פיו, יוסי לקח את הכדור באגף שמאל והתחיל לחתוך לאמצע ואז זה הגיע, "הנה בא בניון, הנה בא בניון, בניון, בניוןןןןןןן... ש- ע – ר!!!! בניון עושה את זה! שוב בתוספת הזמן!!!"

"יששששששששששששששששששששששש!!!" הר הגעש בירוק התפרץ, מפולת של ירוקים בשער 7 וגם אני בתוכם, במה שכמה שנים מאוחר יותר ייחשב להרגל מבחינתי, מצאתי את עצמי על הרצפה, דמעות של אושר בעיני, חיוך של מליון דולר על שפתיי ואש בוערת בעצמותיי, ברקע הספקתי לשמוע את שריקת הסיום מפלחת את האויר.
הדמעות המשיכו לזלוג ללא הפסק, תחושה עילאית, תשוקה בלתי מוסברת "זיינו אותם! זיינו אותם! כוס אמק! זיינו אותם יש יש יש" זה הציטוט המדוייק של המשפט היחיד שיצא לי מהפה אחרי שריקת הסיום, כ"כ הרבה אמוציות התנקזו לאותו משפט, אשכרה זיינו אותם!
5,000 ירוקים עומדים ומשתחווים לילד מדימונה, ששוב, כמו שעה לפני כשעתיים וחצי, משתחווה בחזרה, שלא יגמר לי הלילה...
בחוץ פגשנו את החבר´ה הצהובים, מבטם מושפל, לא שמענו מהם ציוץ, ככה בדיוק אני אוהב אותם, מושפלים ומובסים, עלינו למונית חזרה הביתה, ישבתי לי בספסל האחורי וזמזמתי לעצמי, "זה זמן קסם..."