מכבי חיפה

עם כל הכבוד לסכסוך הדמים של משפחת בוזגלו חובבת הביזבוזים והיכלות הבינגו עם יעקב שחר, ועם כל הכבוד לגלאקטיקוס V2.0 של רן בן שמעון, לוייתן הרכש, מכבי תל אביב לא הייתה הסיבה העיקרית לקרית אליעזר המלא אמש. אין ספק שהיריבות הגדולה משכה ומושכת תמיד קהל רב מהרגיל, אבל לא הצהובים היו אלו אשר הביאו את ההמונים לעזוב הכל, לעלות לרגל לתיאטרון החלומות למרגלות הגנים הבהאיים, ולחדש ימיו כקדם.

עם כל הפיתוי שבלחזות בשמות גדולים ונוצצים כמו שירן ייני, מושיקו מישאלוף ויובל שפונגין, לא האטרקציה של קרקס נמני הייתה זו שהוציאה את כמות האטרף הבלתי נדלית מהמרבד הירוק שמילא את הקריה ועבד בלי לאות להביא ניצחון.

אז מה, או מי, היה זה אשר השיב את ההמונים אל מכבי חיפה, ואת מכבי חיפה אל ההמונים? אדם אחד, צנוע, עניו, עם תספורת ביזארית. איש של עבודה קשה.

איש שמבין את חשיבותו של תהליך, איש אשר בנה את שמו הטוב בשנים רבות של עבודה קשה, מחוייבות ואהבה אין קץ לכדורגל.
האיש שהחזיר את השקט התעשייתי לקבוצה ואת רעש האוהדים ליציעים.

האיש אשר גורם לכל אוהד ירוק באשר הוא ללכת בחזה זקוף וראש מורם, בימים בהם הכדורגל הישראלי מכורכם פנים, מכונס בעצמו ומשוחק בקצב של צב מים צולע.

האיש אשר מבין יותר מכולם את הזהות הירוקה האמיתית והאתוס ההתקפי המופלא של מכבי חיפה, ובונה ביסודיות על בסיס אותו האתוס קבוצה לשנים רבות.

האיש שמבין את המעמד המחייב בו הוא נמצא, ומוקיר תודה על הבחירה בו, לא מתוך התרפסות או חולשה, אלא מתוך כבוד. כבוד הדדי, יש לציין.

האיש שהשיב את יניב קטן מהכפור, והפך אותו למנהיג שתמיד ייחלנו שיהיה, גם על המגרש.

האיש אשר פרץ את המנעול על תיבת האוצר של מחלקת הנוער, ומחייה את החיבור של הקהל החיפאי לילדים הירוקים מבטן ומלידה.

האיש אשר משחקים הנערים לפניו, ובלי טיפת פחד או בושה, באם כל המאני טיים, ולא בשלהי העונה או במשחקי גביע הטוטו. האיש אשר עבורו שני ילדים בני פחות מ-18 מנצחים משחק עונה בתצוגה נטולת רגשי נחיתות.

אלישע לוי, האיש שהחזיר את החיוך לשחקנים, ומבין את משמעותה של מילה טובה, מחמאה או טפיחה מפרגנת עלי שכם, מבלי שאלו יערערו על סמכותו ומנהיגותו.

האיש שהדליק בחזרה את האור, וצבע שוב את הכרמל בירוק. האיש שהבטיח קבוצה שכולנו נאהב, ובזמן כל כך קצר – עמד בהבטחתו.
לא משנה איך המסע המופלא המשותף שלנו ייגמר, אלישע,

יש לי רק דבר אחד לומר לך בשם כולם... תודה!!!

לא סופרים

אוהדי מכבי תל אביב לא סופרים את מכבי חיפה. לא את הקבוצה, לא את האוהדים שלה. רבים מאוהדינו רואים בכך עלבון ומתרעמים מכך שבזמן שמכבי חיפה לועסת בתיאבון רב את שאריות הכבוד העצמי של קבוצתם, בוחרים אוהדי מכבי תל אביב לכוון טיל קרקע אוויר דווקא לאחוריו של שי אבוטבול או לסאגת אולם הכדורסל המרקיב והלא רלוונטי של שכנתם האדומה.

אך בעיניי, ההתעלמות הכפוייה שלהם ממכבי חיפה כמערכת היא חיזוק לפאתטיות ולאנכרוניזם שבו חיים החברים הצהובים ב-20 השנים האחרונות, עם פריצתה של אימפריית השחר הירוקה. בכלל, אוהדי מכבי תל אביב לא רק שאינם סופרים את מכבי חיפה, הם לא סופרים רשימה ארוכה מאוד של פריטים לאחרונה: הם לא סופרים ניצחונות על מכבי חיפה כבר מי יודע כמה זמן. בואו ונצא לרגע מנקודת המבט הירוקה – הם לא סופרים גם יותר מדי נקודות ליגה כבר 6 שנים. או 7. לא ספרתי.. :)

הם לא סופרים כתרי אליפות, מאז שיצחק שום ושיטת "רוטציית 12 השחקנים שמשחקים 89 משחקים בעונה" הידועה לשימצה שמטו אליפות ממש למרגלותיהם, על קוצם של שני שערים. כמה שנים עברו מאז? מישהו זוכר? כמה אליפויות נחתו מאז בכרמל? מישהו עוקב? בטח לא אוהדי מכבי תל אביב. הם הרי לא סופרים, זה לא בשבילם, לספור.

אוהדי מכבי תל אביב חדלו מלספור גם את מספר הטעויות הניהוליות, השערוריות, השחקנים שקריירתם נקברה ומקום קבורתה ידוע ומובן, החל מדגו וכלה ביניב עזרן (ובעזרת האל ובן שמעון, מאור בוזגלו) .

רק מספר אחד יש להם, לאוהדי מכבי, בראש. רק מספר אחד, אותו הם ממלמלים כסומאים באפילה. המספר של המושיע והמחריב, האיש שהם עצמם הפכו לגדול יותר מהמערכת, וממש כמו וירוס קטלני, שולח עוד ועוד גרורות ועבותות, ומפיץ חולי בכל רחבי המועדון הצהוב והשנוא. המחלה שהם החזירו מהגלות, כדי להמיט עליהם חורבן.

שמונה, הם ממלמלים, שמונה זה בדם. כמו אדם שמסרב להיפטר ממורסה רעילה ומחבק אותו אל חיקה, הם ואבי נמני שוקעים בהזיות תהילת עולם שחלפה מבלי שוב לאט לאט למצולות הנשייה.

אז אל תספרו אותנו, צהובים לא יקרים. אל תייחסו לנו חשיבות ותמשיכו להתרפק על עבר מפואר שכלל אליפויות על גבה של הפועל יבש גלעד ובית"ר הגילגל מתקופת הנציבות הרומית בפלסטינה. כולי תקווה שבפעם הבאה שתגיעו לכאן, אנחנו נמשיך לספור, אבל לא נעצור בשלוש.

ועוד קטנה לסיום...

עם שלושה שערים סופר חשובים בשישה משחקי ליגה, ועוד לא מעט רגעי כדורגל לא יפים, ודווקא כשכולנו כבר התייאשנו וזנחנו את התקוות והיהבים שתלינו בו – ליאור רפאלוב קונה, לאט ובזהירות, שביתה בהרכב הראשון בזכות ולא בחסד, ואוחז ביד אחת במושכות הקישור ההתקפי של מכבי חיפה, בצוותא עם יניב קטן. רק שימשיך ככה.

עוד אחת, ממש לפני פיזור –

מלך, קפטן, סמל, מנהיג, ברומטר, מאתיים אחוז דם ירוק בעורקים. יניב קטן, אוהבים אותך.

ואולי עוד אחת?

בלי אבוקות, בלי בלגאנים, בלי דאווין מיותר ועם עוד דגל פריסה מרהיב ביופיו: תצוגת תכלית מושלמת של הקופים הירוקים וכלל הקהל של מכבי חיפה. בכדורגל כמו בכדורסל - הקהל המחוייב, הנאמן והטוב ביותר בארץ, ובזה – התואר כבר מזמן בכיס שלנו.