מכבי חיפה

בוקר טוב לאיצטדיון קרית אליעזר. בוקר טוב בית שלי. אני מקווה שאתה מרשה לי לקרוא לך הבית שלי? אחרי הכל היית לי כזה ב-24 השנים האחרונות.

אתמול קיבלתי את ההודעה על אישורו של האיצטדיון החדש בחיפה והדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שעוד מעט, כבר לא תהיה הבית שלי.

אתה מבין? אומרים לי שאני עובר לגור בוילה בקיסריה ואותי מעניינת דירת שני החדרים המעופשת שבה אני גר. אחרי הכל יש דברים ששום וילה בקיסריה לא יכולה לתת. לדברים האלה קוראים זיכרון.

זיכרון מהמשחק הראשון שהייתי בו בחיים, אותו משחק אליפות נגד רמת עמידר, דרך כל ההצלחות של מכבי חיפה בישראל ובאירופה. ואפילו דאגתי לא לפספס את אותו משחק אליפות של הפועל חיפה.
אחרי הכל, עושים מסיבה אצלי בבית, מה, אני לא אגיע?

אני זוכר את עצמי בוכה מהתרגשות ועצוב מהפסדים, אני זוכר אותי יושב מחוץ לחומותיך, בימים שלהורים שלי לא היה כסף, יושב ומקשיב לצעקות הקהל כדי לדעת את התוצאה ולחיות איתך את המשחק.

אני זוכר את המעבר מהיציע של הקופים ליציע של ! העיתונאים, שזה סוג אחר של קופים. ולצערי הכי אני זוכר איך עמדתי כמה שורות מעל ילד יפה בשם אמיר רנד, שנרמס תחת חבורה של בהמות, ולא הצליח לעולם לחזור להיות אותו ילד יפה.

יש לי עוד שרשרת ארוכה של זיכרונות יפים יותר ויפים פחות, אבל אני לא אספר לך על כולם, אחרי הכל קצת קשה לדחוף זיכרונות של 24 שנים במכתב בוקר אחד, בטח כשמדובר בבית שכל מה שקורה בו משחרר כמות אדירה של אמוציות. אני רק אומר לך תודה שנתת לי להרגיש טוב ורע, בצורה הכי קיצונית שאפשר.

אז בוקר טוב לך, איצטדיון קרית אליעזר שלי, אני רוצה להגיד לך שלום ולא להתראות. היית לי לבית למשך 24 שנה, אתה כנראה תהיה כזה לעוד שלוש שנים, ואחרי זה אתה תישאר זיכרון מתוק.

אני לא יכול להגיד שאני עצוב מהמעבר לאיצטדיון החדש, אני רק יכול להגיד לך שלעולם תישאר הבית הראשון שלי