מכבי חיפה

13 המפקד, 14 המפקד, 15 המפקד..... היו שלבים שלא חשבתי שזה ייגמר. בינינו, לא היה לי ממש אכפת. המ"כ הדביל שלי חשב שהוא יוכל לשבור אותי ביום כזה. אוקיי, אני מודה, איפשהו באזור ה-34 המפקד, 35 המפקד, התחלתי להרגיש את שרירי הבטן הולכים להיקרע. אבל זה באמת שום דבר, הרי כמה ימים לפני כן הסמל בני פירק לנו את הצורה על גבעת הדמעות. מה זה עוד כמה כפיפות בטן כדי להרגיש שאתה עושה טירונות כמו שצריך? אני לא מבין בשביל מה הוא היה צריך את זה. קשה לו לראות אנשים שמחים? או שהוא אוהד מכבי תל אביב שהתבאס? אחרי ארבעים כפיפות הוא אמר לי ולאורן התימני לקום וללכת לאוהל. עם קוביות שוקולד בבטן וחיוך בלתי ניתן להסתרה על הפנים חזרנו דואבים ומאושרים לאוהל 2. לטרנזיסטור האדום שלי.

הסיפור שלנו מתחיל בערך עשרים דקות לפני כן. אורן מגיע אליי לאוהל ושנינו עושים את החימום לקראת המשחק נגד מכבי פתח תקווה. טוב, זה לא היה באמת חימום אלא סתם הכנות נפשיות אחרונות לקראת משחק האליפות. מאיר באולפן פנה לדני דבורין או בני פייסיק או שדר כלשהו ששידר את המשחק של מכבי תל אביב נגד בני יהודה. "זמן תוצאה אצלכם דני (או בני או כל שדר אחר) לפני שאנחנו עוברים לאצטדיון רמת גן לשמוע את ההרכבים". התשובה הייתה אחת וברורה: "שער של איציק הלוי". מי זה איציק לוי, יא אולוהים? ממכבי תל אביב הוא לא. זה אומר שהוא מבני יהודה. "רגע" ניסה אורן לעשות סדר בעניינים, "אם מכבי תל אביב לא מנצחת, אנחנו אלופים". הוכתרנו לאלופים כשהשחקנים שלנו עלו לחימום ועדיין לא שיחקו דקה אחת באותה שבת. "סיום המשחק בשכונה", התפרץ דני (או בני או כל שדר אחר). מאיר באולפן מיד הודיע שגם אם ישו יגיע לקרית שלום ויציע נס, האליפות תלך השנה לחיפה.

אורן ואני התחלנו לטפס מאושר על עמוד האמצע של האוהל מרוב שמחה. רק שזה לא באמת הספיק. יש קטע כזה שכשאתה זוכה באליפות, הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות זה לעלות למקום גבוה ולדאוג שכולם יראו אותך. אבל מה לעשות שהדבר היחידי שראה אותנו כשהיינו תלויים שם למעלה כמו טמבלים על העמוד, זו מנורת 40 ואט?

בהסכמה משותפת החלטנו שצריך לצאת להקפת אליפות מסביב למאהל של הפלוגה. הקפה אי אפשר לעשות בלי דגל, או אביזר קבוצתי כזה או אחר וכל מה שמצאנו היה מגבת בקו"ם משובצת בגוון שהזכיר פעם את הצבע הירוק. בלי לחשוב יותר מדי תפסנו את המגבת בשני צידיה ויצאנו להקפת אליפות שכללה שירים כמו "היידה בי היידה בה היידה מכבי חיפה" ועוד שירים לאייל, ראובן, גצקו והאווירון. האמוק שאחז באורן ובי סימא את עינינו. לא היה אכפת לנו מה חושבים עלינו ולא רצינו בכלל לזכור באיזו תחתית של חור אנחנו נמצאים. כל מבוקשנו היה להשלים הקפה אחת ולהשיב לעצמנו, ולו לכמה דקות, את החיים הנורמאליים.

ואז, לרגע אחד ראיתי את העיניים שלו. בחור ממחלקה שלוש, שאני יודע שהוא חיפני כי הוא נסע איתי באוטובוס הביתה. למרות שהוא בגילנו, הוא תמיד נראה כמו המבוגר האחראי של אותה מחלקה. קוראים לו ריזנפלד. העיניים שלי ושל ריזנפלד הצטלבו, כשהמבט שלו שידר משהו כמו "כל ההשתוללות הזו עם המגבת היא אקט מאוד אינפנטילי ובטח שלא מוסיף כבוד לך או לתימני שרץ אחריך, אבל הלוואי שהיה לי את האומץ לרוץ איתך".

איפשהו בין הצטלבות המבטים הזו עם ריזנפלד לבין הטירוף שהיה לי בעיניים, לא שמתי לב שמפקד הכיתה שלי מחכה על הפנייה שמובילה לצלע האחרונה של הקפת האליפות האלטרנטיבית שלנו.

"מה יש לנו פה?", שאל בהתלהבות יתרה המ"כ שלנו ואז החל בתיאור של המקרה כמו שרק מ"כ יודע לעשות. "פרץ וג´חנון רצים עם מגבת" (לגבי ה"ג´חנון". יש קטע כזה בצבא, שכל תימני שנכנס לבקו"ם יוצא ממנו אחרי כמה שעות עם מדים, קיטבג, כומתה והשם "ג´חנון". זה סוג של "גזענות לגיטימית").

שתדעו רק שכשמ"כ בטירונות מתאר את מה שעשיתם, זו הדרך המיוחדת שלו לעשות משפט שדה ולשפוט אותך ל-30 כפיפות בטן. מכיוון שבאותו יום חגגנו אירוע מיוחד, המ"כ שלנו היה לארג´ ונתן לנו לעשות 40 כפיפות. סחתיין עליו. בין הכפיפות, כשאושר מציף את הלב ורקמות שרירי הבטן הופכות למוצק, ראיתי שוב את עיניו של ריזנפלד. הפעם הן היו יותר אמפטיות. היו שלבים שחשבתי שריזנפלד בא עוד רגע ומצטרף אלינו לכפיפות הבטן, אבל זה סתם כי לא זרם לי חמצן למוח.

השבת הפלוגתית ההיא שנשארנו הייתה אולי המיוחדת שחוויתי בכל שלוש שנות הצבא שלי. שבת פלוגתית בטירונות זה אחד הדברים הכי מיותרים שהצבא המציא מאז המצאת פנקס השבי. יותר מיותר אפילו מהגזר על הגפילטע פיש. באותה תקופה, דווקא ביום בו אנחנו זוכים באליפות, אדוני המ"פ (שאחר כך התברר שהוא אוהד בדיוק את אותה קבוצה) חשב שזה רעיון טוב. את אותו מ"פ, אגב, פגשתי כמה שנים מאוחר יותר. כששנינו לא בישראל ובמצב מעומעם משהו, הוא סיפר לי שהיה לו צעיף בחדר והתחשק לו להביא לי, כדי שיהיה לי חפץ נורמאלי לחגוג איתו.

וריזנפלד? מאוחר יותר הוא הפך לאחד החברים הכי טובים שלי וכן, הוא באמת רצה להצטרף אלינו להקפת האליפות, רק שלא היה לו אומץ. מסכן, הוא נאלץ לחכות אחרי זה שבע שנים.