רשמים של אוהד

מיוזעים עד סירחון ושמחים על הניצחון, התהלכנו לאיטנו לכיוון תחנת האוטובוס שייקח אותנו הביתה.
"בא לכם לעצור לאיזה פיינט בקליירמונט?" השאלה הגיעה מכיוון כריס, אני וסטיב הגנבנו מבט חטוף על השעון העתיק בפינת הרחוב.
השעה הייתה שמונה בערב, אבל כאן בסקוטלנד, אם השמש זורחת, היא זורחת עד אחת עשרה בלילה בקיץ.
"אין בעיה, אני בפנים" עניתי מייד, וסטיב רק הנהן בראשו כאילו אומר "אני לעולם לא אומר לא לפיינט".
מסביב לשולחן בבגדי הספורט הרטובים שלנו ישבנו שלושתינו עם פיינט של אדלסטון (סיידר אלכוהולי חזק במיוחד) ודיברנו על המשחק שרק לפני דקות אחדות שיחקנו ובפעם הראשונה כקבוצה ניצחנו.

כריס, אוהד מאן יו מושבע סיפר על הפעם הראשונה שבא דודו לקח אותו בפעם הראשונה לאולד טראפורד למשחק נגד ארסנל, "זה היה הדבר הכי קרוב שאני יכול לדמיין למכת ברק – התחשמלתי!"
סטיב, אוהד הארטס הסקוטית חייך חצי חיוך ושאל "נו, וניצחתם את אותו משחק?" "לא", ענה כריס, "אבל זה לא משנה, הנזק נגרם ואני נדבקתי בחיידק – מאז ועד היום, אין קבוצה אחרת עבורי, רק היוניטד".
"ומה איתך ?" שאל אותי כריס, "אתה זוכר את המשחק הראשון שראית?"

"בטח !" עניתי מיד, " זו הייתה עונת האליפות הראשונה של מכבי חיפה, משחק הכתרה, המגרש היה צהוב, סלקטר עם הראש הביא לנו את האליפות בדקה ה-19, ומכבי חיפה נכנסה להיסטוריה", דמעות עמדו בעיניי בעודי מספר לחברים שלי על חווית הכדורגל הראשונה שלי, וכריס שאל "תגיד, מכבי חיפה, זו לא הקבוצה שניצחה אותנו באלופות לפני כמה שנים?" הנהנתי בראשי וחיוך זדוני עלה על שפתיי, "איי" עניתי בקצרה מנסה להשמע הכי סקוטי שאפשר.
"הם משחקים בירוק לא?" שאל סטיב, ואני הנהנתי בראשי מנסה להסתיר את הגאווה שעולה לאיתה.
הנה אני, יושב בפאב באדינבורו עם שני חברים שמעולם לא היו בישראל, והם מדברים איתי על מכבי חיפה... הזוי משהו.

"ומה אתה אומר על רונאלדו?" שאלתי את כריס, ולא חיכיתי לתשובה, "כפוי טובה, צוללן, שחצן..." הפטרתי בו כדרך הישראלי המצוי שמחפש כל דרך להוציא אותו מהכלים, אבל כריס ישב ושתק, מדי פעם הנהן בראשו לחיוב או שלילה, אבל לא משנה מה אמרתי, הוא נשאר קול כקרח.

"סיימת ?" הוא שאל, "אז ככה, אני חושב שאם הוא רוצה ללכת אנחנו צריכים לתת לו, עדיף הבוחטות של כסף שנקבל עליו מאשר לראות אותו משחק בלי חשק" "אבל הוא הביא לכם אליפות...הוא השחקן הכי טוב שיש לכם" הפטרתי, "כן" הוא ענה "ולפניו היה בקהאם, וגזה, ועוד עשרות שחקנים הכי טובים, כולם הלכו, מאן יו נשארה" "אם זה היה קורה בישראל, כבר מזמן האוהדים היו על הגדרות, צועקים לבוס ללכת הביתה, למאמן להתפטר, מאחלים לשחקן לשבור רגל, ולקבוצה שאליה הוא עובר להשרף!" עניתי מיד מבלי לחשוב פעמיים כשסטיב התערב "אני אוהד הארטס" הוא אמר "והסיכוי שאנחנו ניקח אליפות, או אפילו ננצח את סלטיק או ריינג´רס הוא קלוש עד לא קיים, ועדיין אנחנו הולכים כל שבוע למגרש ומעודדים את הארטס עם כל הלב ונשמה אם מפסידים ואם מנצחים, כי זה מה שאנחנו עושים, זה התפקיד שלנו ביציעים".

מאוחר יותר כשהגעתי הביתה, חשבתי על השיחה שניהלנו בפאב ועל הדברים שסטיב אמר, זה הלא ברור שזה התפקיד של האוהדים, אז למה זה קורה שבארץ אין כזו הבנה, למה זה קורה שאחרי ניצחון אחד קבוצה אלופה ואחרי הפסד אחד מועמדת לירידה?
למה זה שכאן בכלל לא מעניין את האוהדים מי נמצא או מי לא, את המינוי הם יעשו לא בשביל רונאלדו או מסי או אפילו קאקה, את המינוי הם יעשו בשביל הקבוצה, מתוך ההבנה שיש קשר הדוק בין היציע לבין הקבוצה, שקבוצת כדורגל תיהיה טובה רק כמו האהדה שיש לה.
אם תרצו הקבוצה היא כמו ילד קטן, אם תגיד לו כל הזמן עד כמה הוא גרוע, עד כמה הוא מאכזב, בסופו של דבר כבר לו יהיה אכפת לו, ומשם כל מה שהוא באמת יכול לעשות זה לאכזב.


מצד שני, אם תאמר לו שהוא גדול ושהוא יכול, בשביל לא לאכזב הוא ייתן הכל!
אי אפשר לקחת אליפות כל עונה, אי אפשר לנצח כל משחק, בדיוק כמו שאף ילד לא יהיה מוצלח בכל דבר שהוא יעשה, אבל אם תתנו לו אהבה, כזאת שאינה תלויה, אתם מגדילים את הסיכויים שלו להצלחה פי מאה.

אז לכבוד האתר החדש, ולכבוד העונה החדשה, בואו נמלא את קריית אליעזר כל השנה, בואו נעלה את הקבוצה שלנו עוד מדרגה, בלי קללות ועמידה על הגדרות, בואו נעודד 90 דקות כדי שכולם ידעו בלי כל ספקות, הקהל של מכבי חיפה נותן לכם בראש בכל השבתות!

יאללה מכבי חיפה !

מילות מפתח:
מכבי חיפה