מכבי חיפה

התלבטויות.

1) בפיזיולוגיה יש מונח הנקרא "Fight or fly" ("הלחם או ברח"), הבא לתאר מנגנון הישרדותי עתיק בגוף האנושי. אותו מנגנון מופעל ע"י המוח ברגעי לחץ ומאפשר לאדם להגיב בצורה יעילה יותר מול סכנה. למשל, אדם הולך בג'ונגל ונתקל לפתע בדוב (או דוגמא מקומית ומודרנית- אדם הולך ברחוב ונתקל פתאום ברוצח סדרתי)- מיד יתחיל ליבו לפעום במהירות, הנשימה תתקצר, אדרנלין יזרום, שרירים ידרכו, לחץ הדם יעלה- לתופעות אלו אחראי המנגנון המדובר. כלומר, הגוף עושה הכנות מקדימות, "מחמם מנועים" לקראת שתי האופציות היחידות שיאפשרו לו לשרוד אל מול האיום- או להתעופף ולברוח או להישאר להלחם. עכשיו הוא צריך רק לבחור.

2) יפה שם בסן פרנסיסקו על המים, מספר לנו אריק איינשטיין על תקופתו בעיר האמריקאית. אווזים, סירות, כחול וירוק שוטפים לו את העיניים, ד"ר ג'יי קורע רשתות וגשר הזהב נוצץ ויפה כמו בסרט. אבל למרות הכול הוא מתגעגע ל"חתיכת כנרת", לארץ ישראל הקטנה, לבית. לכל מקום יש את המעלות שלו והוא צריך לבחור ביניהם. עם כל הטוב הזה, "איך זה", שואל אריק, "שאני מרגיש רחוק?".

3) בבנג'י יש שלושה סוגים של קופצים- אלו שמוותרים, אלו שדוחפים אותם ואלו שמזנקים לבד.אתה מתקדם בצעדים מדודים ומביט מטה בחשש. מתרגש, מתוח. האירוע הוא אירוע מפחיד. אתה ניצב על סף המעקה, בינך ובין הקרקע שלמטה מפרידה תהום אוויר תלולה של 140 מטר. הדם טס בורידים, ההיגיון והאינסטינקטים אומרים לך לרדת. איך לעזאזל אתה גורם עכשיו לרגליים שלך לזנק? האם תחכה שידחפו אותך? האם הריגוש שווה את הסיכון? רגע לפני, למעלה על סף המעקה, במה תבחר?

ובינתיים במקום אחר-

השריף חזר בשבת לעיירה. עייף יותר, זקן יותר. הוא מכיר היטב את המקום ואת התושבים. הם גם מכירים אותו. פעם הוא היה כאן כל יכול, אבל העיירה כבר מזמן לא שלו ולא התרגשה לקראתו. חלק מהתושבים לחצו לו יד, חלק לגלגו, הרוב התעלמו. המציאות אכזרית, האמת כואבת, חלפה התהילה, השריף חזר הביתה ולאף אחד כבר לא איכפת.

על כל מה שנתת- ועל מה שלקחת.

אי אפשר ואסור לקחת מרוני לוי את הישגיו הגדולים, את תרומתו כשחקן וכמאמן לאורך שנים רבות. על כך מגיעה לו תודה גדולה. אי אפשר גם להתעלם מכך שהוא איש מקצוע מסור שאהב את המועדון. אבל בכל פעם שאני נזכר בשריף, כמו אריק איינשטיין אני תוהה- איך זה שהרמנו שלוש צלחות והרגשתי די רחוק? איך זה שחמש שנים הלכתי עם אבל הרגשתי בלי? איך זה שנעלמו החיוכים? איך זה שאני לא מתגעגע?
אולי אני כפוי טובה וההישגים האחרונים מעוורים את עיני , אבל ככה אני מרגיש ובין השנים אלפיים ושלוש לאלפיים ושמונה רגש זה בדיוק מה שהיה חסר לי.

פתרונות

יכול להיות שפקיד הכדורגל ושחקניו המעצבנים עוד יעשו לנו בעיות בעתיד. בכלל, יכול גם להיות שהעונה הזאת תסתיים בכישלון. אבל גם אז, אם אצטרך לבחור בינו ובין מחליפו אני בוחר באלישע בעיניים עצומות. אני בוחר בו כי לעומת קודמו הוא עושה את הבחירות הנכונות. כי הוא בנה קבוצה שהיא קודם כל קבוצה. כזאת שמול סכנה בוחרת להלחם ולא לברוח. אני מעדיף אותו בברור כי הוא לא חושש לזנק, להעיז, אין לו פחד גבהים והוא מבין שלפעמים "אם אתה לא מסכן את מה שיש לך, בסוף תגלה שסיכנת הרבה יותר".
אני עם אלישע כי הקבוצה חזרה איתו מסן פרנסיסקו הביתה , לאוהדים. אני איתו כי נוצרה פה חבורה ירוקה שלמרות שהיו יפות ונוצצות ממנה, גורמת לי, יותר מאי פעם, להרגיש קרוב.