מכבי חיפה

תנו רגע מבט בכותרת.
התקופה הזאת מוכרת לכם מאיפה שהוא, לא?

כנראה שכן. אין עוד תקופת זמן מאוסה יותר מזו בחיינו במדינת ישראל. כל אחד ואחד מאיתנו חווה אותה על בשרו.
האסוציאציה הראשונה של רובנו תהיה השירות הצבאי. אותן שלוש שנים מייאשות, מפרכות, שנמתחות עד אין סוף ע"י קסם אפל כלשהו. נצח.

הצעירים יותר מבינינו, יציינו שהתיכון הבלתי נגמר שלהם גם הוא מתכנס בסוף אל שלוש שנים תמימות, והותיקים יותר ידברו בהלם מהול בזעזוע על 1095 הימים עמוסי המבחנים שנאלצו לסבול בדרך לתואר האקדמי הנכסף.

אני, לעומת זאת, מתכוון לשלוש שנים מזן לגמרי אחר. נורא בהרבה. מבייש בכל קנה מידה. שלוש שנים בלתי נתפסות, בלתי נגמרות. 36 חודשים רוויי מכשולים, קוצים, מפלות והפסדים. אני מניח שכבר ניחשתם עד כאן, לא?

ביום חמישי האחרון מלאו שלוש שנים לניצחון האחרון של מכבי חיפה על בית"ר ירושלים במסגרת ליגת העל. ב- 18.12.2005 בקריית אליעזר האהוב, 11 שחקנים ירוקים, חלקם שחקני בית ורובם שכירי חרב, פירקו די בקלות את בית"ר ירושלים. משחק הבכורה של לואיס פרננדס כמאמן הצהובים-שחורים אמנם נגמר רק בשלישייה, אבל יכול היה להיגמר גם בשמינייה. לגמרי לא כוחות.

ומאז? כלום. נאדה. שום ניצחון. הס מלהזכיר?
או שבעצם אולי כדאי, רצוי, וחובה (!!) להזכיר, כדי שנוכל להבין את חשיבותו של המשחק הבא עלינו לטובה ביום שני.

לראות ולא להאמין. לקרוא ולא לקלוט. הייתכן שאנחנו כאלו כושלים?

מבחינתי, לפחות, עוד לא יבשו הדמעות מהשלישייה המשפילה שחטפנו לפני שנתיים בחיפה. מיודענו טוטו "שם של כלב" תמוז היה שם בשביל לחגוג על אלמדון חסר האונים, בבדיחה אכזרית וגשומה על חשבון כולנו.

מבחינת רבים אחרים, עוד לא נרגעו הרוחות מאותה רביעייה בטדי, שהשאירה אותנו מדממים על הרצפה, והודות למשטרת ירושלים, גם לא מעט אוהדים על הבטון ביציע הצפוני.
בשביל כל אותם 2,200 מיואשים שטרחו והגיעו, עוד לא התפוגג הערפל מאותן 8 דקות שבה הצגנו כדורגל גדול (א-לה שייע פייגנבויים) עד רדת החושך, ומאותו חושך שתקף אותנו כאשר במשחק החוזר רנאטו שלח את הפנדל היישר אל בין הידיים של קאלה.

ואחרון חביב, המשפיל מכולם, מה שהיה אמור להיות משחק עונה של סיבוב שלישי, על כל הקופה, ואפילו לא שודר כמשחק המרכזי. אותו משחק נדחק ליום שבת, כראוי למשחק לא מותח בין הדאבליסטית שבדרך לבין מכבי חיפה הרחוקה ממנה כ- 13 נקודות. עקיצה קטנה של בואטנג, חגיגה על הגדרות בראשות בנאדו ועידן טל, ואנחנו כבר התחלנו לנסות להיזכר איפה לעזאזל מחפשים עכשיו את המטקות ובגדי הים. בחודש פברואר.

ואני שואל - עד מתי??

חיכינו יותר מדי זמן. פספסנו יותר מדי פעמים. קיבלנו בראש בצורה שלא מתאימה למועדון בסדר גודל שלנו. שום קבוצה, אבל שום קבוצה בעולם לא עד כדי כך גדולה כדי שמכבי חיפה לא תצליח לנצח אותה במשך שלוש שנים רצופות.

בזמנו אלו היו אריק בנאדו, מיכאל זנדברג ועידן טל שחגגו ניצחון ירוק על בית"ר בפעם האחרונה. את תאבי הבצע ורודפי הדולרים הנכבדים הללו נראה כמובן בצד הצהוב של המתרס. כולי תקווה שגם הם יודעים שהגיע הזמן לסגור מעגל.

מולם ניצבים ילדים מוכשרים, 100 % תוצרת חיפה, ותיקים מנוסים שראו כבר הכל, ולוחמי חיזוק. כל אלו עדיין לא הוכיחו שהם יכולים לנצח קבוצה גדולה. כולי תקווה שהם יוכיחו שהם יודעים גם להביס. לקרוע. לפרק, ולשבור.

12,000 לוחמים בירוק יהיו שם ביציע בשביל להזכיר לשחקנים שלנו שעם כל הכבוד לדאבליסטית, אנחנו מאסנו בתפקיד הלוזרים. חלאס.
2,000 צהובים קטני אמונה עוד יהיו שם בניסיון להציל את הכבוד שהולך ונגמר להם מול העיניים. עוד לפני שמדברים על עזיבתו הצפויה של ארקדי, על הפרידה מכל הסגל הנוצץ לכאורה, יש לי רק דבר אחד לאחל לאותם אוהדים צהובים שיעשו את הדרך מבירתנו עיר הקודש. מי ייתן והם יזכו ליציאה חלקה, שקטה, וזריזה מהיציע הנידח שלהם, לפני הפקקים, בדקה ה70. עם 3 עגול ברשת.

קשה לי להעביר מן הלב אל הכתב את עוצמת ההתרגשות. קשה לי לתאר את המתח והציפייה. אני בטוח שכל אוהד מרגיש אותה כמוני. ביום שני, החל מהבוקר ועד שעות אחר הצהריים, כולנו עלולים להרגיש לצערנו כמו שוער נתניה (לא רוצה לומר את השם המפורש, יימח שמו). כולנו פשוט נגיע במטרה אחת ויחידה - לבזבז את הזמן, עד לרגע המיוחל.
מי שבעבודה, בצבא או בלימודים. הדקות יחלפו להן לאט, והשעון יזחל לאיטו. אבל כשהיום ייגמר, נעטה עלינו את הצעיף הירוק, וניסע איתו לעבר בית המקדש השלישי, בעיר הקודש של הכדורגל. כולי תקווה שהלב של כל אחד ואחד מכם, כמו שכתב עוזי חיטמן, "יתרחב ויירגש". אני יודע שהלב שלי יתפוצץ מהתרגשות, משמחה, ובעיקר מגאווה. הגאווה שאני אוהד את קבוצת הכדורגל המדהימה ביותר שיש בעולם: הקבוצה היחידה בארץ שמסוגלת לאחד תחתיה את כל מי שמעריץ את הכדורגל היפה, בלי הבדל דת, גזע ומין. הקבוצה היחידה בארץ שביציע האוהדים השרופים שלה תוכלו למצוא בצורה כזו שיוויונית- ימניים, שמאלנים, ערבים, יהודים, מזרחים ואשכנזים, כאשר כולם, ללא יוצא מן הכלל, רואים רק ירוק בעיניים, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, מייחלים שהקסם של אלישע, שהביא אותנו עד הלום, ימשיך לפעול גם בחודש מאי.

למי שזוכר, הכותרות למחרת אותו הפסד כואב 3-0 בקריית אליעזר, זעקו "חילופי שלטון", והכתירו אותו כמשחק של האלופה היוצאת מול האלופה הנכנסת.
הגיע הזמן לראות את הכותרות האלו שוב, והפעם בירוק. הגיע הזמן. הגיע הזמן שלנו.

ירוק עולה!