מכבי חיפה

כן, זה הזמן שלנו לומר לך תודה אלישע, תודה גדולה.

על העובדה שההתרגשות מהמשחק חזרה לנו לנשמה, על התענוג שיש לנו מאמן שרוצה לראות את מה שאנחנו רוצים לראות, על התחושה שבכל משחק אתה נותן את כל כולך בדיוק כמו אחרון השחקנים, על העוצמה שלך שגורמת לשחקנים להרים את הראש גם כשלא הולך או כשהם בפיגור, ובמילים יותר פשוטות - על זה שהחזרת לכולנו את הצבע ללחיים, והוא ירוק יותר מתמיד.

נכון, זה היה הכי טבעי לבטא את התחושות שלי אחרי ניצחון אתמול על הפועל ת"א, אבל מצאתי לנכון לבטא זאת דווקא עכשיו, אחרי תיקו בבית, די מאכזב מבחינת התוצאה, אבל גם מעודד מנקודות מבט אחרות. הגאווה שאף אחד לא יפגע בנו בלי לקבל תגובה הולמת (נכון שנגד נתניה זה פחות הצליח, אבל הכיוון היה אותו כיוון), הרצון לכבוש ולכתוש (גם אם לא תמיד מצליח), ההיגיון הפשוט שאומר שהשחקן נלחם ומשחק בשביל הסמל ומעל לכל התחושה שיש באוויר, שגורמת לנו בתור אוהדים למחוא כפיים בסוף המשחק, בין אם ניצחנו ובין אם לא, מהסיבה הפשוטה שראיתי מה שרציתי לראות (לרוב). כדורגל שהכיף ממנו יוצא החוצה בכמויות שלא נגמרות, החיוך האופייני של אלישע, של השחקן המחליף שנכנס 10 דקות לסיום, פשוט אין דברים כאלה, לפחות לא ב-5 השנים האחרונות במכבי חיפה.

עכשיו אולי יותר מתמיד אפשר להבין אותנו שלא רצינו את הטקטיקן מנתניה, זה שהביא אליפויות - אבל בלי טיפת חיוך, זה שניצח המון - אבל בלי טיפת רגש לסמל, עם שחקנים גדולים כן, אבל לא עם אותה נשמה, כזו שלא מרימה ידיים גם כשקשה וגם כאשר "הדורבנים האדומים" מתל אביב עוקצים אותנו תוך כדי תחילתו של מבול אדיר.

במשחק אתמול נכחתי יחד עם כמה מחבריי, שניים מהם אוהדי הפועל תל אביב, חברים בנפש, אך מה לעשות, אדומים בנשמה.
אותם אדומים קמו על רגליהם בסיום המשחק והחלו למחוא כפיים על ארבעת השערים והמשחק שהם ראו. הם אפילו צעקו יחד איתי: " אלישע !! אלישע !! ", כן כן אותם אוהדי הפועל תל אביב צעקו בקול גדול בשבחי המאמן של יריבתם, כי מה הם רוצים לראות בסך הכול? בדיוק את מה שאנחנו רוצים, כדורגל עם חיוך ורצון לנצח בכל מחיר, גם אם זה לא תמיד מצליח.

את החותמת לכך שכל מי שנמצא בחיפה בשבועות האחרונים נהנה ומחייך קיבלנו בדקה ה-68, אותה דקה בא גם אלי גוטמן הטקטיקן הגדול איבד את העשתונות והכניס קשר התקפי במקום קשר הגנתי במצב של 1:1 (!!). פשוט כי אפילו אותו קנה הקסם.
עכשיו שיקום אותו אוהד שיגיד שהוא זוכר איזושהי תקופה בה לא משנה מה התוצאה בסיום הקהל של 2 הקבוצות מריע ומוחא כפיים.
לא יקום, כי אין, אי אפשר להישאר אדיש למה שאתה רואה במגרש, עד כדי כך שהתוצאה בסיום נראית רק כציון טוב או מצוין למה שהכיתה עשתה בשיעור.

נדיר לשמוע קהל שלא מקלל משחק שלם אף שחקן, גם אם הוא פחות טוב באותו יום, מכיוון שכולם עם אותה מטרה ואם תוך כדי משחק כיף לנו ואנחנו נהנים אז מה טוב.
לא סתם כמעט בכל שבוע האצטדיון מפוצץ, לא בגלל המחירים, לא בגלל הפועל או נתניה, אנשים באים מכל פינה בארץ כדי להירטב עד עמקי נשמתם ממבול זועף - העיקר לראות את הקבוצה הירוקה מהצפון, שהסמל חזר להיות אצלה מעל הכול.
אני אוהב את מה שאני רואה, חוזר עם חוויות ממשחקים כאילו אני עוד נער בן 13 שמתלהב בכל משחק מחדש. אני בטוח שכולם שותפים להרגשה שלי ואני גם בטוח שבסוף השנה נזכה לחגוג בחיוך מאוזן לאוזן כמו כל העונה הזאת, כי מעבר לזה שזה מגיע לנו, זה מגיע לכדורגל, אליפות עם חיוך!

אז אחרי כל שהיה ולפני עוד הרבה שמצפה לנו... זה הזמן לומר לך תודה, אלישע -
כי אתה הדרך היחידה.