פותחים עונה

אנו גאים לפתוח את פרוייקט "פותחים עונה". שלל כתבות צבע מרהיבות, תמונות בלעדיות לאתר יעלו במהלך השבוע, פוסטר הקבוצה, ראיונות מטורפים , טורים מפתיעים מאנשים מפתיעים, יש למה לחכות!

אנו רוצים להודות לצוות האתר המדהים של MHFC שעושה עבודת קודש וכמו כן לאנשים הבאים: עדי סרדס, תומר לוי , מיקי שוורץ, יוסי פרץ - ארי המלך , אלישע לוי ולדודו בזק שמראה שיש דובר אמיתי לקבוצה.
גלישה מהנה ושבוע טוב לכולכם.


אנחנו פותחים עם הטור המרגש של נדב מאיר

עוד משחר ילדותי אני זוכר את עצמי כ"אוהד כדורגל", כבר כשהייתי בן 4, העברתי ערבים לצד אבי בצפייה ביורו 88 הבלתי נשכח, כן, ילד בן 4 שפשוט לא יכול להוריד את עיניו מהכר הירוק ומ22 המופלאים (כן, כשאתה בן 4, כולם "מופלאים" בעיניך) שמרצדים על גבי המסך של טלוויזיית הנורמנדה שנת 70´.

אחר כך הגיע המונדיאל המשעמם של 1990, שם פיתחתי אהבה לא מוגדרת ולא מוסברת לנבחרת גרמניה של מתיאוס, ברהמה ופלר, אך את אהבתי האמיתית עדיין שמרתי בתוכי, מחכה לאותה "אחת".

אבא אוהד הפועל ת"א (להלן "הפועל"), ככה זה בבית של מפא"יניקים, או שאתה אדום, או שאתה מוקצה, גדלתי על בירכיו בהקשבה מלאה לסיפורים על "באסה" המיתולוגי, על ההליכה ברגל מרח´ הקונגרס בת"א ועד האיצטדיון ביפו, על דוד שלו שהיה מארגן הזמנות למשחקים כי הוא היה מזכיר בהסתדרות ועל אבא שלו, סבא שלי, שאף פעם לא הבין על מה המהומה, אך כשהיה מגיע למגרש, צווחותיו היו מעוררות את שדרות ירושלים בואכה טיילת הרברט סמואל.

הרבה סיפורים שמעתי, על הימים בהם אבי היה שוער שני של אריה בז´ראנו, ואיך שהוא אכל דשא על הספסל, "עם שתי אצבעות שבורות הוא עלה לשחק" שמעתי כל פעם מחדש, שמעתי, אבל משום מה לא הפנמתי, לא היתה בי המשיכה הטבעית, התמימה, הראשונית לאותה הפועל, אבא ניסה, באמת שניסה, קנה לי צעיף, חולצה של משה סיני, אבל אני בשלי, קצת אפאטי, יושב בחיכו לראות את "משחק השבת" ואת סיכום המחזור, אך לא באמת מתעניין בקבוצה ספציפית, למרות תחנוניו של אבא "תראה, תראה" הוא היה מסב את תשומת ליבי לעבר המסך כשהתקציר של הפועל היה משודר, אך תגובתי היתה משיכת כתפיים קלה והמשך בהייה במסך.

ואז הגיע גמר הגביע של 91´, מכבי חיפה מול הפועל פ"ת, אבא לא היה בבית, אז אחותי לקחה פיקוד (אבא אמר לה) והושיבה אותי לצפות בפלא, כמו אחוז דיבוק ישבתי מול המסך, מכבי כבר היתה אלופה, עובדה שלא הייתי מודע לה, ת´אמת, גם לא ידעתי כ"כ מה זה גמר גביע המדינה, אבל עדיין, העיניים לא זזו לשניה מהמסך, משהו קרה שם באותו יום, התחיל מסע.
מכבי לקחה את הגביע, שני אלילי ילדותי להמשך הדרך (אייל וראובן) כבשו והשיגו דאבל היסטורי, 4.6.1991, היום שבו נדבקתי.

לאבא היה קשה עם זה, "הבן שלי ירוק?!" שאל את עצמו בפליאה, "לא יכול להיות"...
אבא שלי עקשן, לא מוותר, יש שושלת שצריך לשמור עליה, לא יתכן שבנו יחידו ישנה סדרי עולם...

ואז הגיעה העונה שאחרי, אבא הפעיל כמה קשרים וסידר לנו כרטיסים ל"משחק השבת", הפועל ת"א – מכבי חיפה, מחזור שלישי, 28.9.1991, שער 2 בבלומפילד, משה "הנסיך" אייזנברג במשחקו הראשון מול מכבי חיפה בתור שחקן הפועל ת"א, אבא קנה לי צעיף אדום, אפילו כובע, אבל כלום לא עזר, גם לא 1:0 להפועל מדרדל´ה של סיני, אני התאהבתי מס´ 10 המתולתל בירוק וילד הצנום ששיחק לצידו, מס´ 9 בירוק, אתם כבר יודעים מי אלו.
הפסדנו, פעם ראשונה (ולא אחרונה) שמכבי גרמה לי לבכות, כך זה היה, ילד בן 7 ושבוע, צעיף אדום כרוך סביב צווארו וכובע אדום לראשו, מבכה את הפסדה של הקבוצה בירוק.

28.9.1991, היום שבו התחילה ההיסטוריה מבחינתי.

אבא הבין שכאן זה נגמר, הוא פשוט הרים ידיים ונתן דרור לגחמות שלי, "הילד רוצה מכבי חיפה? אז שיהיה מכבי חיפה", זה לא שהוא הפסיק להיות אוהד הפועל, חלילה, אך הוא הבין שמכבי עושה לי טוב וש"יש לי קבוצה", אז כך היה, אבא היה לוקח אותי למשחקים מעת לעת, שמח בשמחתי וכואב את כאביי.

כך חלפו להם השנים, התבגרתי, לאט לאט הצטברו עוד ועוד זכרונות ממכבי שמחים וכאובים, ה-5:0 על מכבי ת"א יחד עם האליפות המופלאה של 94, המעבר של ראובן להפועל חיפה, הגביע של 95 עם ניצחון על אותו ראובן, המסע הבלתי נשכח בגביע המחזיקות, העונות השחונות תחת שפיגל, העזיבה של ברקו לאירופה, הקמפיין האירופי המצויין של 98/99, האליפות של הפועל חיפה, המכונה של שנות האלפיים, ליגת האלופות, משחק הדמעות באשדוד, רוזנבורג, מאלמו, הריצה המצויינת באופ"א 05/06, המכתש, הבזיונות של סוף עידן רוני לוי...אני יכול להמשיך ולהמשיך אך קצרה היריעה מלהכיל את כל הזכרונות והחוויות שעברתי במשך השנים עם מכבי, לטוב ולרע.

ועכשיו, כשאנו עומדים בפני עידן חדש במכבי, עם מאמן חדש, עם שאיפות חדשות ועם קבוצה חדשה, אני רוצה לאחל לכל הירוקים באשר הם, שתהיה לכולנו עונה מופלאה, מלאה באמוציות לטוב ולרע, שנזכה לשמוח, להתעצב, לצחוק, לבכות, להתעצבן ולרוות נחת, אבל מעל הכל, שנזכה לראות את מכבי שלנו, הגועשת והתוססת, אשר חרטה על דגלה את סמל הכדורגל ההתקפי והשמח.

ולסיום, רוצה להודות לאדם אחד, יחיד ומיוחד, אותו אני אוהב יותר מכל,
תודה אבא...בלעדייך כל זה לא היה אפשרי...