מכבי חיפה

"אני אוהב אויבים. אִיתם אנו בטוחים שלא נוכל להתבלבל."

כן, אני אוהב אותם, זו לא טעות. אני אוהב אותם כי רק איתם אני בטוח שלא נתבלבל. רק איתם נדע שהגיע השעה להראות פעם נוספת מי הטובה בעיר, להראות בפעם האלף שבחיפה יש רק מכבי. אתם אני בטוח שלא נתבלבל ונחשוב חס וחלילה בטעות שמדובר בעוד סתם משחק ליגה עם הרבה יוקרה, כמו מול התאומות מתל אביב.


"מלחמה איננה קובעת מי צודק, אלא מי נשאר."

כל משחק דרבי, זו מלחמה חדשה.
זו מלחמה שתוצאותיה מלוות את העיר ואוהדיה במשך זמן רב, בדיוק עד המלחמה הבאה. ובמלחמה, אתה חייב לנצח, לא בשביל הנקודה וחצי העלובה בטבלה, לא בשביל הפרמיה, לא בשביל הכבוד, אלא בשביל להישאר. להישאר המנצח, להישאר המספר 1, להישאר זה שיבוא לבית הספר עם הצעיף סביב צווארו ולראות את הילד האדום מרכין את ראשו כשאתה חולף על פניו בהינף ראש שלא יבייש את אריק בנאדו. להישאר זה שיילך ברחוב בגאווה בשעה שיראה את העלובים באדום מפחדים להסתכל לו בעיניים, להישאר זה שמגיע למקום עבודתו בגאווה וידיעה שלא ישמע את העלובים באדום עד למלחמה הבאה.

נשאר המנצח של המלחמה.

"אני שואל שאלה רטורית ודורש לקבל עליה תשובה"

נכון, הרבה שאלות רטוריות יש לפני הדרבי. מי הקבוצה הכי שנואה, מי הקבוצה הכי יפה, למה בחיפה אין הפועל, למי יש את הקהל העלוב ביותר, למי יש את הקהל הכי טוב, מי תנצח ועוד. לפני כל דרבי אני יודע את התשובות לכל השאלות, אך עדיין, אני שואל אותן ודורש לקבל תשובה. לא בגלל שחס וחלילה יש סיכוי שהשאלה כבר לא רטורית, אלא בגלל שזה כיף.
כל פעם כיף מחדש לקבל את התשובות שאני כל כך אוהב לקבל.


"מי ששולט על ההווה – שולט על העבר, ומי ששולט על העבר – שולט על העתיד."

מאז שאני זוכר את עצמי, המשחק הזה היה הדבר החשוב ביותר. תמיד כיף לנצח את התל אביביות, תמיד כיף לנצח את ביתר, תמיד כיף לנצח באופן כללי, אבל למשחק הזה, יש כיף אחר.
עם שריקת הסיום אתה מקבל מן שכרון חושים שקשה לתאר במילים, כזה שלא מרגישים בכל יום ולא כל יומיים.

בקשה לי אחת לכל השחקנים היקרים: לא מבקש משחק יפה, לא מעוניין בעקבים ומשולשים. רוצה רק מלחמה, עם כל הלב והנשמה.
רוצה לשלוט על ההווה, העבר והעתיד.

יאללה מכבי שלי!