מחאת ה"רוב"? / מאת: אלכס מילוש

לאחר היום המאוד סוער ומפתיע שעבר על מכבי חיפה שלשום, יום שהתחבר לעונה בה כל מה שיכול היה לקרות כבר קרה ישבתי לכתוב על המחאה, נושא שאני אישית נמנעתי להגיב עליו מאז שהוא החל. מאחר ושיטות הכתיבה שלי תמיד היו שונות מהמקובל והקלאסי, התחלתי את המאמר במציאת כותרת ובהחלט גירדתי את הראש מספר פעמים… האם זאת מחאת הרוב? או אולי זה בכלל "הרוב" שאנחנו מדברים עליו?

לאורך השנים שאני עוקב אחרי הכדורגל בישראל, באירופה וגם באיטליה ואנגליה, למחאות תמיד היה מקום של כבוד בריסוק או צמיחה מחדש של אימפריות כדורגל. אוהדים אשר מרגישים שאהבת חייהם בורחת להם בין הידיים או לחלופין הכלה כלל לא דומה לאותה דמות מרהיבה מיום חתונתה מרגישים את הצורך להגיד את דעתם, עדיף כמה שיותר פומבי, עדיף לסחוף אחריהם עוד כמה אנשים, שיהיה כיף יחד.

התוצאות הסופיות והמוחלטות של כל מחאה קשות למדידה וכימות, הם לא ערובה לשינוי, לרוב השינוי התבשל עוד לפני והמחאה הכניסה את הכל להילוך גבוה, לפעמים זה ריסק את המועדון עוד יותר ולפעמים (וכאן החשש שלי לגבי המחאה הזאת) המחאה איבדה קשר למציאות והתאהבה יותר מידי בעצמה.

בואו ננסה לשבור כמה מיתוסים שכל "עיתונאי" תחת עץ רענן מנסה לצייר – 1. יעקב שחר לא חף מטעויות. בשנים האחרונות, על כל דבר טוב שהוא עשה הוא טעה 10 פעמים. לפעמים הטעות הייתה לא לסמוך על האינסטינקטים שלו ולתת ל"יודעי דבר" לשחק לו עם הכסף ולפעמים הטעות הייתה היעדר השקעה ו/או היעדר התחרותיות. 2. יעקב שחר לא איבד את יצר התחרותיות, הוא לא שבע מתארים ורק משתמש בקבוצה ככלי פרסומי / סמל סטטוס לטובת עסקיו האחרים. אני חושב ש 1.4 מיליון יורו על ילד בן 19 די סגרו את המיתוס הזה. אז מה עושים עם בעלים שטועה הרבה בשנים האחרונות, אבל לא איבד את הרצון שלו לנצח ולראות את הקבוצה שלו בחוד החנית של הכדורגל הישראלי?

כל זה גם מוביל לשאלה שכולם שואלים: האם המחאה מוצדקת? כן ולא, היא מוצדקת כי האוהדים צריכים להראות את אי שביעות רצונם מהקבוצה שלהם, בטח אימפריה אשר מתפוררת להם בין האצבעות. היא לא מוצדקת כי כמו רוב המחאות היא מאבדת מהר מאוד את הצפון ואת הסיבה האמיתית שלשמה היא החלה ופשוט מתחילה לחפש דם. המחאה הזאת הפכה להיות על האיש ולא על המתרחש וככל שזה הפך להיות יותר קיצוני נגד שחר כאינדיבידואל היא איבדה את רוב הקהל אשר מסיבות טובות או מסיבות עדריות לא רואה בזה צדק.

הבעיה המרכזית שלי עם הקהל של מכבי חיפה היא שהקהל הפך בשנים האחרונות למאוהב בעצמו! התקשורת תרמה לניפוח הזה בכל סופרלטיב אפשרי, כאילו "תראה כמה אוהדים באים למשחקי הקבוצה!" אמור להיות משהו מעבר לאקסיומה ברורה. הקהל הפך להיות ממוקד בעצמו ולא ב 11 שמשחקים מולם ואני תמיד אחזור על המשפט: "אף שחקן באף ספורט לא התחיל להשקיע יותר או להתאמץ יותר על רקע בוז צורם מהקהל".

ראיתי פוסט של אירגון אוהדים כלשהו (ממש לא חשוב מי) אשר דורש הבהרות של רכש, לאן הולך המועדון מבחינת שחקנים שהוא הולך לרכוש…. מה? לא שנייה, מה?!!? אולי בפעם הבאה יבקשו גם את פריסת המניות, בדיקת אפיקי השקעה וניירות ערך? איזה מועדון באיזה עולם בא ופרס בפני האוהדים את תכנית הרכש שלו? אבל אצל הקהל שלנו, זה איכשהו הגיוני.

ראיתי בעצמי מה קורה למכבי חיפה, לשחקנים, למאמן ולכל המערכת שהקהל מתחיל באמת לדחוף את השחקנים, מטריף אותם לרוץ מהר יותר ולהשקיע. באופן פואטי קומי זה היה נגד אותו ירדן שועה ובני יהודה ותוך 10 דקות של עידוד אמיתי ודחיפה של מגרש ביתי מכבי כבשה שער מצוין ובסופו של דבר נצחה את המשחק.

אני אומר, מחאות עושים לפני או אחרי המשחק, למשחק עצמו תבואו, תנו לשחקנים את הפוש הזה שהם צריכים עכשיו, עוד טיפה של ביטחון שמתחיל לאט לאט לחזור לרגליים שלנו. ראינו שאצל המאמן הנוכחי השחקנים תמיד נמצאים במקום של להוכיח ומי שלא מצדיק את מקומו לא על הדשא (לא משנה כמה הוא כוכב או כיכב העונה) לא ישחק. תנו לשחקנים שלנו עוד טיפת כוח מהיציע, לפעמים הטיפה הקטנה הזאת היא ההבדל בין ניצחון להפסד.

תגובות מהפייסבוק