מכבי חיפה

קיץ 94' היה סוער למדיי בקריות. אל ביצת הכדורגל הישראלי נכנס נסיך, איל הון חדש, איש עם חלום. רובי שפירא, סוחר דגים שחי על קו ניגריה-ישראל, יצא מאחורי הקלעים אל קידמת הבמה ושפך דליים של מזומנים על מנת להפוך את קבוצתו המסמורטטת שזה עתה ניצלה בעור שיניה מהירידה, הפועל חיפה, לקבוצת חלומות.

מעבר לשמות הנוצצים דאז, דוגמת אולג קושלוק, עופר טלקר, אלון חלפון וטל בנין ששב אל קבוצתו מקאן, רובי שפירא שלח יד ארוכה ומלאת מזומנים אל מעבר לכביש, אל לב לבו של קודש הקודשים הירוק, ושלף מ"קצף" את היקר שבשחקניו, ראובן עטר. אה, וגם את איתן אהרוני. אותו אני נוטה לשכוח, לא יודע למה. הילד הירוק מטירת הכרמל חצה את הכביש, ויחד איתו עדר מאמינים עיוורים, שהחליפו את הצעיף הירוק ואת יציע גימל בצעיף האדום. מה שמחזיר אותנו לשורה הראשונה דלעיל...

קמפיין ה"כדור אחד לפני כולם" התברר כיעיל ותנועת האוהדים לכיוון הפועל חיפה ממכבי חיפה הייתה אדירה בהיקפה. נחשול של פסולת אנושית שאהבתה למכבי חיפה הייתה תלוייה בדבר כל כך שברירי כמו שחקן אחד הציף את מגרש האימונים בכפר סיטרין, מחבק את אליליו החדשים, עובד את עגל הזהב, הצעצוע החדש של רובי. "בוא להפועל, עזוב אותך, מכבי חארות, אין להם מה למכור בלי רובן, הפועל זה דם", הפצירו בי כל הילדים הערסים ליד "פיצה מן". אבל גם בתור ילד בן 12, בלי יותר מדי ידע בכדורגל, הבנתי שני דברים:
1. לעולם, לעולם, בשום תנאי ותחת שום לחץ, לא אחליף קבוצה, ובטח ובטח שלא הפועל חיפה.
2. אין שחקן, גדול ואהוד ככל שיהיה, שיותר חזק מהסמל ששמו מכבי חיפה.

הדבר השלישי אותו הייתי עתיד להבין באותה העונה, הוא שהקארמה לא שוכחת ולא סולחת, ונקמתה יכולה לעיתים להיות מהירה מהצפוי.
קצת לפני שחלומו של רובי שפירא עליו השלום התגשם והאליפות נחתה בצד האדום של הכרמל (ועוד ביום ההולדת שלי, " 16 השחור", כמו שאני מכנה אותו מאז), הוא והסרדינים מקרית חיים חוו חתיכת סיוט.

1994-95 הייתה אחת העונות השחורות של הפועל חיפה מאז ומעולם. קמצוץ זעום של נצחונות, חופן נדיב של השפלות, הרכש כולו כמעט כשל, המאמן דרור קשטן קרס מנטלית ופיזית תחת עומס האירועים, זרים מוזרים כמו יוליוס קרושנקין ופיוטר יאגור שיחקו בערך כמו שהשמות שלהם נשמעים, ויהלום הכתר ששמו ראובן עטר לא תרם ולו מאומה לקבוצה. הפועל חיפה ניצלה בשנייה האחרונה מירידה, ועל הדרך ספגה גם שתי סטירות בדרבים במשחקי הליגה. רצף עשרים השנים העקרות מניצחון בדרבי נמשך.

ואצלנו? למזלנו, בסיס האוהדים של מכבי חיפה היה ועודנו איתן מספיק גם בכדי להמשיך כרגיל נוכח עריקה של חלק לא מבוטל ממנו לכיוון היריבה העירונית. היציעים המשיכו להיות מלאים, ואוהדי מכבי חיפה המשיכו להגיע בהמוניהם גם למשחקי החוץ. למרבה הצער, את האליפות הפסדנו במחזור האחרון לנגרי מכבי תל אביב, בעיקר בגלל חוסר יציבות והפסדים שטותיים לקבוצות זערוריות דוגמת בית"ר תל אביב, בית שאן ומכבי פתח תקווה. יניב אברג'יל עדיין זוכר באהבה רבה את הבכורה החלומית שסידר לו אולג קוזנייצוב. אז מצד אחד, הפועל חיפה נדפקה. אבל גם אנחנו לא בדיוק נזכור את עונת הליגה הזו כמוצלחת. איפה הקארמה, אתם שואלים? אז זהו, שאיזכור הקארמה מגיע מכיוון הגביע.

גמר הגביע היה, לראשונה זה עשרות שנים, דרבי חיפאי. הפועל חיפה שמה את צרות הליגה בצד וניצלה את העובדה שיריבתה העירונית טיאטאה את בית"ר ומכבי תל אביב מן הדרך לטובת עלייה היסטורית לגמר. אלא ששם חיכתה לה, כאמור, היריבה העירונית. הדרבי החיפאי ההוא היה המשחק השני שראיתי בחיי הבוגרים. הגעתי לגמר, כמו עוד 25,000 ירוקים, חמוש בחליפת מכבי חיפה יוקרתית, אשר יוצרה היכנשהו מעבר לקו הירוק ועלתה בהתאם. לוויתי באבא שלי ושני חברים שלו.

לומר את האמת? כמו הרבה מאוד דברים שקרו לפני 15 שנים, אני לא ממש זוכר את המשחק הזה לפרטיו. כל מה שאני זוכר ממנו זה את הגולים של גלאם ועופר שטרית, והעובדה שראיתי את מה שהיה הפנדל הברור ביותר שבוצע מאז ומעולם במגרשי ישראל לטובת הפועל חיפה. אותו פנדל שלא נשרק הוביל להתקפה מתפרצת שלנו ולנעיצה של הראשון. הכבשה מלוד, עופר שטרית, חבר של נדב מאיר, נותן לנו את היתרון ונותן לאלון חזן מקדמה על המדרגות בדרך לעייזר וייצמן המנוח ולגביע ירוק (לטובת קוראינו הצעירים – כן, היו שנים שאשכרה זכינו בתואר הזה).

מאז, ראיתי לא מעט דרבים. חלקם היו אכזבות מרות, רובם היו ריסוקים ירוקים ומתוקים. אבל אף דרבי לא היה כל כך סמלי ומרגש עבורי מאז. טוב, נו, היה את ההוא עם בן שמעון שרודף אחרי יוסי, אבל זה כבר סיפור אחר. הקארמה נתנה את האגרוף האחרון באפה של חבורת המיליונרים העלובים של הפועל חיפה, ודווקא מהקבוצה עליה ביקשה להעפיל ולהאפיל – היריבה העירונית שלה. ראובן עטר, שחיפש את המלוכה ואת הכסף, מצא את האתונות ואת ויקו חדד על הספסל של הפועל חיפה.

ומה בקשר לאלו שערקו לטובת הפועל חיפה אחריו? רובם, זה ברור, חזרו, וחלקם עדיין מאייש את היציעים הירוקים. אפשר לזהות אותם, אם אתם שואלים. עמוק עמוק, מאחורי הטירוף הירוק בעיניהם, עודנה מנצנצת לה בושה קטנה. הבושה של עונת הקארמה, 1994-95.