מכבי חיפה

מגיל קטן מאוד אני אוהד את הקבוצה הזו. מאז האליפות ההיא ב1989 אני במגרשים. בכל מגרש, בכל עת.
תמיד עם החזה נפוח בגאווה על כך שאני אוהד את האימפריה הירוקה הזו. גאה בעיקר על כך שהייתי חלק אינטגראלי מהפיכתה של הקבוצה הזו מ"עוד קבוצה מהצפון" לאימפריה שהיא היום.

והיו מהמורות בדרך. לא מעט מהמורות. שנים קשות יותר, שנים מעצבנות פחות. שחקנים שעזבו, סמלים שהתפוגגו. המון מים לא נקיים זרמו בקישון מאז שהתחלתי לאהוד את הקבוצה הזו.

כשאריק בנאדו, דווקא הוא, עזב לטובת הכסף הגדול של גאידמק משהו בתמימות שלי כאוהד נמוג. נכון, זו לא הייתה הפעם הראשונה שסמל גדול עוזב. הרי גם ראובן עטר הגדול עזב ליריבה העירונית המושבעת כשהגיע רובי שפירא. אבל ראובן עשה את זה בדרכו האצילית והשקטה. פשוט הלך וחתם מעבר לכביש.

אצל אריק זה היה אחרת. לגמרי אחרת. הרי גם כשבני זוג נפרדים, עדיף שהדבר יעשה באופן חותך וברור. אריק עשה זאת בדרך הכי נוראית שאפשר. השבית אימונים, יצא נגד המועדון, כאילו אמר לאוהדים "היה לי די מהמערכת ומכם, עכשיו הגיע הזמן לקבל עוד קצת כסף שהגביר החדש מגיע העירה".

אינני יודע בדיוק מה היה שם. אולי סכסוך עם רוני לוי, אולי סכסוך עם יענקל'ה, אולי פשוט נמאס לו. אולי.
ועדיין, הדרך לא הייתה דרך. הרי אריק הוא אחד השחקנים האינטליגנטיים ביותר בכדורגל הישראלי. הוא יכול היה לעשות זאת אחרת.
אך הוא לא עשה. פשוט עזב בדרך הכי מכאיבה ובוטה שיכולה להיות.
והוא הלך. וזה כאב.

כבר שכחתי ממנו. דקל קינן נכנס מצוין לנעליים הגדולות שאריק השאיר. סמל אחד נמוג ונעלם, סמל חדש נולד.
ופתאום הוא חוזר. בדרך הפוכה לחלוטין בדרך שבה עזב. עזב באופן הכי מכאיב שאפשר, עזב תוך מתיחת כל הגבולות, עזב תוך מריחת הליך העזיבה לחודש שלם, עזב עם רעש רקע צורמני כאילו גדוד חצוצרני וובוזלות מרעיש באצטדיון לתוך אוזני, כך הוא עזב. וחזר. חזר בהחלטה שנתקבלה כאבחת סכין.

פשוט חזר.
ללא התחשבות ברגשות הקהל, ללא מחשבה על האופן שבו חזרתו תתקבל, ללא טיפת רגישות. פשוט חזר.
הנה הוא כאן. הסמל הגדול של מכבי חיפה. מעוז ההגנה. התחנה האחרונה. אריק בנאדו שוב ירוק.

ואין לכך שום הצדקה מקצועית- כיצד הדבר עולה בקנה אחד עם "מדיניות הצעירים"?
ואין לכך שום הצדקה ארגונית- כיצד אריק בנאדו יכול לתרום למערכת המשומנת של מכבי חיפה?
ובעיקר אין לכך שום הצדקה בכל הנוגע ליחסי קהל- קבוצה. הרי בהנהלת הקבוצה יודעים היטב איך יראו השנה היציעים. כמה לא נעים יהיה להיות במשחקיה של מכבי חיפה כשאוהדים רבים שורקים בוז ומקלחלים שחקן מקבוצתם. אין לחזרתו של בנאדו שום הצדקה.

אריק בנאדו היה סמל גדול במכבי חיפה. היה ואיננו. איננו כי מעבר לדרך העגומה בה עזב, הוא לא התבייש להתבטא בכל מדיה אפשרית שבבית"ר אהובתו החדשה הוא יסיים את הקריירה. שבית"ר היא הבית החדש. שבבית"ר הוא רואה את עצמו תולה את הנעליים. זה לא סמל. אם היה סמל היה נוהג כראובן עטר, אשר בכל השנים שלו בגולה, בין אם בהפועל חיפה, בין אם בבית"ר או הפועל פ"ת או נתניה, לא הסתיר את אהבתו העמוקה לירוקה מהכרמל. זה סמל. אריק לא. פשוט לא.

לפתע פתאום נגמר הכסף בבית"ר. אין יותר בית"ר. בחשכת הליל הוא חוזר. כגבר שבגד באשתו ונטש אותה לטובת אחרת אך כגילה שאצל האחרת לא טוב כמו אצל האישה, מחזר על פתחי ביתו הקודם ורוצה להיכנס בחזרה.

אך אני לא אתן לו לחזור. שילך לחפש מישהי אחרת, ליבי מצולק מבגידתו, אהבתי נדדה לאחרים. יש לי את יניב קטן, יש לי את דקל קינן, גם ליאור רפאלוב הוא שחקן בית אמיתי שבאמת אוהב את המועדון.

ליבי מלא עליו. לא רוצה לראות אותו שוב בביתי. אין שום הצדקה לכך.

בשנה הקרובה אני מעדיף לא לפקוד את הבית בכדי שלא אראה אותו, לא אתעמר בו, לא אקלל שחקן שלובש את מדי קבוצתי האהובה ולא אתעמת עם ההנהלה שעשתה הכול כדי שלא אכנס לביתי שלי.

ההנהלה מוציאה אותי לחופשה כפויה, לפחות שם יהיה לי שקט נפשי.
שם, לא יכניסו לי אף פרסונה נון גרטה בדלת האחורית.