מכבי חיפה

הצג ברכב הראה לך לפני רגע שהטמפרטורה מתקרבת למשהו שמכירים רק דוברי רוסית אבל אתה כבר בדרך ואיכשהו אתה מבין שהשבוע אין מתנות חינם אצל 'גרבר' ולמרות שהכרטיס עולה רק 90 שקל, מטריה אתה לא תמצא שם. 'זה הסוד שלנו', אתה ממלמל לעצמך בשקט תוך כדי הליכה, 'מעדיפים להשאיר את המטריה בבית ולתת לגשם להרטיב את הכל'. גול חובה אחד פלוס שעה וחצי כבר עברו ואני על הרכב בדרך הארוכה לחיפה. מה לעשות, לפעמים אתה עומד רטוב על בטונדה בקרית שמונה וחושב על דברים.

כל כך הרבה עברנו איתה, באור ובחושך, בחום ובקור, מפוטמים מניצחונות ורועדים אחרי טראומות, מסתכלים על עצמנו ומנסים להבין איך אתה משחק את 'הסימס' שלך בלי למצמץ, מזדהים איתך כשרואים אותך מתעצבן על המסך הגדול, מקבלים כל גזרה ותקנה שלך ושותקים. עולים לגרנד-קניון לקנות חולצה שחורה כי אתה ביקשת, מה איכפת לנו שאין שם ירוק? הרי כולנו נהיינו שחורים במשך השנים, הודים מכוסי עיניים שמזמן כבר שכחו איך נראית הפרה שהם מלטפים.

כמעט עשרים ושמונה שנים של אהבה בלתי פוסקת למועדון כדורגל אחד ומשחק בלתי נשכח בסוף עונה אחת ארורה גרמו לי להרגיש כאילו אני חסין מהכל. עברה פגרה ואיתה גם החשק לשנוא, עבר הקיץ ואיתו גם הרצון לנקום, הגיעה השעה ואיתה גם הרצון להתגאות – עד שאתה הגעת.

סליחה מראש אם עניין הגיל משחק פה תפקיד, או אפילו קלישאת ה'מרבה נכסים – מרבה דאגות' שרובנו היינו רוצים לבחון מקרוב, או אפילו אם סימנת X בשערים במינסק ובדקה ה-90 קרעת את הטופס, או אפילו אם דחו לך את רעיון תוכנית הריאליטי שלך ואתה רוצה זמן מסך בכל מחיר – אנא ממך, מר שחר הנכבד, שים את משקפי הקריאה אותם אתה כ"כ אוהב , ריד מיי ליפס אנד גיב מי דה אנסר – מה עוד אני צריך לעשות ?

אז אמנם אני לא מדבר פיני-זהבית, מנוי לשער הזהב אין לי כבר שנים, ברחוב המסגר אני לא עובר אלא אם כן טעיתי בדרך – אבל אני כן עושה מנוי החל מגיל 5 (מבלי לקבל עידכון ב RSS ממחלקת הסקאוטרים המפוארת שלך על כל שחקן שנכנס, אתה יכול להיות בטוח בזה), כן נלחץ מול עשרות אנשים בתורים דביקים ואפופי-עשן (בדיוק כמו העשן שמרחף מעל התמיכה העיוורת שלך בקופות הכרטיסים), כן מרביץ בכביש החוף בשעות של מחלקי-עיתונים רק כדי לתת עוד כמה שעות בעבודה כי יש משחק חוץ בערב (אתה יכול להיות רגוע , יש לי דגלון של המועדון בשמשה הקדמית , 20 שקלים עלה לי), כן הולך לישון בבסיס עם שום כתוש ברגל ימין רק כדי להגיע צולע למשחק האליפות של הקבוצה שלי (אל תשאל , הציעו לי כרטיסים לפיינל-פור בפריז וסירבתי בתוקף) וכן, כן בוכה דמעות של אושר אחרי שערים מרגשים של הקבוצה שלי, בדיוק כמו אותם אנשים שאספו שקל לשקל כדי לקנות כרטיס מספסר ולראות את מכבי חיפה זוכה באליפות הכי קלה בתולדות ליגת החוקים המומצאים הישראלית . אה אופס, הם אמנם מומצאים, אבל יש אנשים שהצביעו בעדם.

'קודם אני אוהד ואח"כ בעל הבית' – כך נוהגים לצטט אותך באתר הרשמי. גם אם נשאיר את האנליזה בצד ונלך רק על פי הציטוטים מהשבוע, די ברור מי החזיק את המיקרופון בג'ונגל הדיס-אורדר של נשיא מכבי חיפה. הכתובת היתה על הקיר, אומרים כולם, הרי כל ציון דרך שאנחנו עוברים עם הקבוצה רק פורם לנו עוד קצת את כיסויי העיניים של שנות האלפיים, עכשיו אותם ההודים כבר עומדים עם חולצות ירוקות וסכין ביד, אתה יכול לקרוא לזה 'האוס' אם אתה רוצה. אמרת עד עכשיו – ושתקנו. בוא נתעורר ביום שאחרי ונראה אם זה ישאר כך גם השנה.

ספר לי גם אתה, מר שחר הנכבד, איך זה להסתובב עם כיסוי עיניים. עובדה שלאחר המשחק האחרון רצית לחלק אגרופים לשחקנים אך נתת סנוקרת דווקא לאוהדים – אותם אוהדים שקובעים שיאי היענות לכל מגרש (שאל את שער 7 בבלומפילד), אותם אוהדים שהדרימו עד רמת גן בכל מזג אוויר כדי לראות כדור מתנופף ולשמוע אינטרו מרגש של חצי דקה, אותם אוהדים שחייהם האישיים סופגים את הפלוסים והמינוסים של השייט בספינת האהבה הירוקה הזו - מבואסים בעבודה אחרי הפסד ושמחים ברחוב אחרי ניצחון, טיול אחד גדול שלעולם לא ייפסק – אם אתה מאחורי ההגה או מישהו אחר, הצעיף תמיד יהיה שם, בגאווה, על חלון הראווה של החיים שלנו.