מכבי חיפה

אני מנסה, נשבע לכם. אלוהים עדי, כמה שאני מנסה.
מה אני כבר יכול לומר? הרי כל מה שאומר יהיה בגדר חזרה על קווים משורטטים לעילא, משיחות מכחול ביד אמן מאורון גלבוע ונדב מאיר.
האם אפתיע אתכם בעוד נאום חוצב להבות ושטוף מוטיבציה סטייל "לב אמיץ", שישלח אתכם על צעיפיכם ופניכם הצבועות בזעקות אל עבר שדה הקרב באמצע יפו?
האם אדבר (שוב!) על הקיץ השחון, הנוראי, הארוך, המייגע, המסויט, הלח והמלוכלך שעבר עלינו?
גם זוהי גירה שהועלתה זה מכבר, נלעסה ונטחנה עד דק. חאליק...

אין מה לומר, זו שנה גורלית. התצוגות שמכבי חיפה תנפק והפייט אותו היא תיתן (או לא) לאיום ההגמוני הצהוב-אדום השנה יכולים לקבוע את דרכה בשנים הקרובות, עד להקמת הסמי עופר ארנה.

גם אלישע לוי מבין שהדרך אל מקלות המטריה של יושבי גימל הולכת ומתקצרת והאוטובוס אל עבר תהום הנשייה כבר מחמם מנועים בתחנה. עדת זאבי התקשורת, זו המקומית וזו הארצית, משתגעת מריח הדם של פצעי ההדחה, האובדן והשפיות בכפר גלים.

הכל מוכן לקראת עונה מרגשת ודרמטית. ובחיי, אין לי כוח לאחת כזו.
אולי אלו תלאות השנים האחרונות, השנה האחרונה בפרט, שעושות את שלהן. אני מתחיל את העונה הזו עם מצברי אנרגיה ומוטיבציה נמוכים מאוד, ההשראה הירוקה בתחת ואין לי רגע נחת. ואולי אני בכלל מזדקן? אולי הבעיה היא בי?

האמת, לא נראה לי. עוד רבים כמוני מקרב האוהדים השרופים נלהבים ללכת לקראת עונת הכדורגל הקרובה בערך כמו שאווז נלהב לראות מולו שוב בנאדם עם צינור אלומיניום וקילו זרעונים. אפילו פתיחת העונה מול הצעצועים של מיצ'מיץ' לא ממש מצליחה לגרות את סף ההתלהבות של כולנו.

אז מה עושים? איך מתגברים על היעדר החשק הנוראי הזה ובכל זאת מתחילים את צליחת הימה הצחיחה הזו שנקראת "עונת הכדורגל 2010-2011"? כמה טובה יכולה להיות עונה שמתחילה בכזה בלק אאוט היסטרי ובהדחה כל כך מבישה מאירופה?

בשנייה שבה הציניות, הספקנות ו(השם ירחם) הריאליות מתדפקות על דלת דפיקותי, מתעורר לו הקול הבלתי שפוי ומשתיק הכל, תובע בתקיפות את מקומו בקוסמוס הגולגולת שלי. מה זה בכלל משנה מה אני מרגיש, מה אני חושב? הרי אני כמו עכבר מהופנט, והחלילן הירוק מקרית אליעזר מוביל אותי אליו, מכל מקום שבו אהיה, לכל מקום אליו הוא יילך.

רוצה לומר – זה כבר מזמן לא עניין של שיקול דעת. זה עניין של צורך, צורך קיומי אפילו. זה אפילו לא תלוי בהם. מחר יכולה הנהלת הקבוצה לפרסם שלט פריסה ענק בגנות אמי, ואני עדיין אבוא וארצה בהצלחת הקבוצה (אני מאוד מקווה שלא איאלץ באמת לעמוד למבחן הזה...).

ממש כמו כוסית הוויסקי הראשונה אחרי הרעלת אלכוהול, טעם פתיחת העונה צפוי להיות מריר משהו. אבל אנחנו נשתה את הכוסית הזו, נמצה אותה עד תומה. לא כי אנחנו טובים יותר ממישהו, לא כי אנחנו נאמנים ואידיאולוגיים, לא כי אנחנו מודל לחיקוי.
כי אנחנו זה אנחנו. כי אין סיבה שאותה אפשר להעלות על הדעת מעבר ל"כי ככה זה".

וזה, בעצם, כל היופי, לא?

ובכל זאת, מכבי תל אביב - אני מעריך שכמה שעות טרם המשחק יחזור לו הטירוף הדועך. אצל כולנו. במיוחד אצל אותם ברי המזל אשר הצליחו לשים ידם על כרטיס למשחק הזה. קצת אחרי הניצחון על פועלי הזבל האדומים, הגיע הזמן לבדוק איך מכבי חיפה נראית מול קבוצת כדורגל אמיתית. האם אנחנו באמת כאלו גרועים, או שסתם המעיטו בערכנו באופן קיצוני?

האליפות לא תוכרע, מן הסתם, ביום ראשון, אבל הכיוון הכללי של העונה הזו יכול להיקבע על סמך ההופעה (לאו דווקא התוצאה) במשחק הפתיחה של העונה.
וגם אם לא יילך כל כך באמצע הדרך והמקום הראשון לא יהיה שלנו – לא נורא, דוד אבי יעשה סדר. ממש כמו בעונה שעברה....