מכבי חיפה

המקצועי: אלישע! אלישע! אלישע!

מכבי חיפה הפסידה את האליפות הזו יותר משהפועל תל אביב לקחה לה אותה. במצב בו יש לך 16 אלף ירוקים ביציע במשחק חוץ, במצב שבו מולך ניצבת קבוצה שסיימה את הליגה בערך לפני חודש וחזרה מותשת מגמר גביע מאכזב, במצב שבו חזרת בקאמבק מטורף שבוע לפני כן וחזרת למקום הראשון – אם מכבי חיפה הייתה טיפשה מספיק בכדי לעלות חסרת מחוייבות לדשא ולסמוך על בית"ר ירושלים שתעשה עבורה את העבודה, ובדקות ארוכות היה נראה כאילו היא משחקת על תיקו - הרי שהאליפות הזו בהחלט לא מגיעה לה.

מכבי חיפה עלתה אתמול לדשא בהיסוס, בחצי צעד קדימה, בלי טיפת אש בעיניים. למעט ז'ורז' טישיירה הבלתי נלאה, קינן, בוקולי וקטן – כולם, כולל כולם, עלו למשחק כאילו אכלו שש מנות שווארמה וכאילו הם כבר מחכים שהקהל יקפוץ כאחוז אמוק לצלילי האיתות המיוחל מטדי.

או שאולי הם ציפו שבני יהודה תנהג בהם הכנסת אורחים רחבת יד. או שהם ציפו שרן קדוש, המנוול הקטן שקרא ויישם את "המדריך למוציא הנשמה המתחיל" על שם לירן שטראובר, יעשה במכנסיים מול קהל האלפים ויהפוך את הכל לקל יותר בעבורם.

האמת? זה לא באמת משנה. מכבי חיפה נראתה כמו שהיא נראית שבועות ארוכים, ארוכים מדי, מאז חרב הקיצוץ קרבה אל צווארה ומאז גדעה ממנה שלוש נקודות יקרות יקרות – עדר ללא רואה, קבוצה ללא מנהיג, לא במגרש ולא על הקווים.

הכל שבלוני, הכל צפוי. ברור לחלוטין איך התקפה של מכבי חיפה תתרחש, ברור לחלוטין איך היא תסתיים – ב-99 אחוז מהמקרים, בקרן שלא תוביל לכלום או במסירה לא מדוייקת של קשר תורן לרגלי שחקן הגנה יריב. גם הבעיטות שהוציאו את קדוש גדול היו ברובן לא מסוכנות, חסרות כוח וחיוניות. שום הפתעה, שום יצירתיות, שום דבר. גם הלב שאיפיין את הקבוצה עד לפני שבוע, והמלחמה חסרת הפשרות, נעלמו כלא היו.

וכאן, למעשה, קבור הכלב. אלישע לוי, מי שאמור להקנות רוגע ושקט תעשייתי, מי שאמור לתת מוטיבציה ולהכין מנטלית את הקבוצה לרגעים קשים, זרע פאניקה למכביר גם השבוע, עם התנהלות לא שקטה ולא אחראית. גם אם דבריו דברי נועם והליכותיו נאות – אלישע לוי הפסיד במו ידיו אליפות למכבי חיפה. בין אם בחילופים התמוהים מול בני סכנין, בין אם בהתנהלות התמוהה מול שלומי ארבייטמן ושינויי ההרכב התכופים, ובין אם בפירכוס הבלתי מוסבר שגרם לו לשלוח את מוחמד כליבאת המסכן לגוב האריות של פיגור במשחק העונה – אלישע לוי איבד את הרסן והרס את כל מה שבנה בדי עמל בשנתיים. הכל נמחק, והחרפה שהמיט עלינו אלישע בהתנהלותו בחודשיים וחצי האחרונים לא תימחק עוד הרבה מאוד זמן.

מעבר לציפיות לשיחרורם של שחקנים מסויימים (דבשווילי, קולמה, בוקארי) – אלישע לוי, גבר שבגברים ואדם משכמו ומעלה, בלי טיפת ציניות, צריך לעשות את המתבקש ממנו, ולשים את המפתחות על השולחן.

זה לא משנה אם הסגל של הפועל תל אביב טוב יותר (והוא לא), זה לא משנה אם הפועל תל אביב עשתה ריצה אדירה והצליחה להדביק את הפער, גם הקיזוז, שהפך למילת המפתח מאז אתמול ב-22:00 לא משנה את העובדה הפשוטה – אלישע לוי הפסיד 12 נקודות יתרון, רובן מההחלטות השגויות שלו, ואיפשר להפועל תל אביב את הכניסה הראשית לכביש המהפך ע"ש מנחם בגין (כמה אירוני...). אבי לוזון לא ניהל את המשחקים שלנו בשליש האחרון של העונה בצורה שערורייתית, אלישע עשה את זה.

אני לא רואה איך אלישע לוי מנהיג את מכבי חיפה בעתיד, ומוציא אותה מהבוץ הטובעני של לוזריות ורעד בלתי נשלט ברגעי מתח, שהוא עצמו הכניס אותה אליו. אם הוא יישאר במועדון, הוא יאבד את מרבית הסימפטיה של יושבי היציעים בקרית אליעזר. את שלי הוא איבד סופית אתמול.

אז מי כן? מי יבוא לעזרנו ויחליף אותו?
הרוב כבר יודע, הרוב כבר מבין. יש לו תלתלים שחורים ועיניים גדולות, והוא מבין טוב מאוד מה זו מכבי חיפה. והוא מאכיל אותנו קש בכל פעם שהוא פוגש אותנו, לא משנה זהות הקבוצה. אחרי עשור כמעט בגלות הוא מוכן, והוא יכול להיות כאן בלי יותר מדי מאמצים.

רובן עטר, אם לא עכשיו – אימתי?

הרגשי: הכי רע שיש.

קחו את טראומת רוזנבורג, תוסיפו אליה את טראומת מאלמו, חברו את משחק הדמעות באשדוד וההפסד בפנדלים בגמר הגביע למכבי תל אביב ועל כל אלו, תוסיפו איזה מוות אקראי של חיית מחמד ופילוח של הלב עם סכין קצבים. תכפילו את כל אלו ב-3, ועדיין לא תגיעו לתחושה שלי עכשיו.

חורבן נפשי במימדים אפיים, בלי טיפה של הגזמה. ריקנות נוראית, והשפלה שאין שנייה לה נוכח החגיגות העצומות שנערכו כמה מאות מטרים מאיתנו.

אני כועס, זועם, רותח על ההתנהלות של המערכת ושמה מכבי חיפה בשלושת החודשים האחרונים. ואין נקי.
כולם, כולל כולם, אשמים. אפילו אנחנו, האוהדים, אשמים במידת מה - היהירות וגבהות הלב, תחושת העליונות וקבלת האליפות כדבר מוגמר עוד בטרם הובטחה היא חטא שכולנו חטאנו בו.

אף אחד מאיתנו, האוהדים, לא יכול היה לחזות את תסריט הבלהות שהתגשם מול העיניים אתמול. גם מרפי בעצמו תפס את הראש כלא מאמין לסדרת התקלות ששיבשו הכל מהכל עבור מכבי חיפה, והתלבשו כמו כפפה ליד לאינטרסים של הפועל תל אביב.

אני מסתכל על 16 אלף ירוקים שמילאו כמעט כל פינה באיצטדיון שמרוחק יותר מ-100 קילומטרים מהבית שלהם, ולא בפעם הראשונה, רק כדי לחזות בשיברון לב שכזה, לא בפעם הראשונה, ותופס את הראש בכאב ואבל.

אין חתיכה קטנה של נחמה, אין פינה זערורית של אור במה שקרה בבלומפילד. הפכנו זהב לקש, יהלומים לחלוקי נחל, בעטנו בדלי. תקראו לזה איך שבא לכם, זה נכון.

אתה מסתכל בתוך הנפש הקרועה של עצמך ושואל את עצמך מאיפה לעזאזל תביא את הכוחות להמשיך ולממש את ההבטחה של "ללכת בטוב וברע" עם הקבוצה. אתה יודע שזה לא סימן שאלה, אתה והקבוצה, אבל עדיין – לא יכול לחשוב על כדורגל בלי להחנק מדמעות ומבחילה.

אתה עוצם את העיניים וכל מה שקרה הלילה חוזר אליך. מניסיון העבר שלך אתה מבין, שהלילה הזה ב-15 במאי בלומפילד יילך לישון איתך ביחד, מחכה לך מאחורי העפעפיים, לעוד לא מעט זמן.

אתה מנסה לגרד חתיכת נחמה ולהתחזק מהחברים, אבל גם הם סובלים בדיוק מאותם הסימפטומים שלך.
חרא. פשוט חרא. אין מילה אחרת לתאר את זה.

אבל התחושה הנוראית של הבוקר של אחרי מביאה איתה גם הבטחה. ערובה. ידיעה ברורה.

זו אותה הידיעה שלמרות הצער המפלח שאנחנו חווים כרגע, יגיע יום חדש. והיום החדש הזה יביא איתו חסינות מפגיעה עבור מי שישרוד את מפח הנפש הזה כאוהד מסור, כי גרוע, כואב וחותך יותר מהתרחיש האיובי הנוראי שחווינו – פשוט אין.

הקרב הפנימי שלנו, אוהדי מכבי חיפה, אם להיות או לחדול, לוותר על הכאב לתמיד או אפילו לשנה אחת - הוא אדיר, ומבטיח לכולנו דם, יזע ודמעות, בטרם נזכה לגעת שוב באושר.

אבל מכבי חיפה זה מושג גדול הרבה יותר מהלב השבור שלי, שלך ושל כל אוהד ירוק אחר. אם אנחנו נרים ידיים, אם אנחנו נפנה עורף, אם אנחנו נעזוב את מכבי חיפה וניתן לנבואת החורבן שניצבת כרגע על פתחנו להתגשם – אז הם ינצחו סופית. מיותר לדבר על מי זה "הם" בדיוק...

אני לא באמת יכול להאשים אף אחד שיחליט שדי, מספיק לו. זו תחושת צער שמעבירה אותך על דעתך, ולחשוב שהיא נגרמת מאירוע ספורטיבי – זה די אבסורדי.

אני לא עומד כמטיף ומוכיח, אלא כמי שמבקש, מתחנן – בואו לא ניתן למועדון הזה ליפול לתהומות של בינוניות, רפש ולוזריות כמו מועדון מכבי אחר. בואו נצדיק את המעמד המחייב שלנו כמועדון מספר אחת בישראל, קודם כל מכיוון הקהל. בואו נמשיך להגיע ולתמוך באחת השעות הקשות ביותר של המועדון הזה בעת המודרנית.

יכול להיות שעכשיו צפויות לנו שנים אפורות ולא קלות. יכול באמת להיות שהפסד האליפות הזה, בתוספת התקציב הזעום המיועד לעונה הבאה (אם לא יקרה משהו יוצא דופן), ידון אותנו לשנים של אפרוריות ויהפוך אותנו לסוס השלישי במאבק האליפות.

אבל אף אחד לא הבטיח לנו רק כיף ותארים בכדורגל. מה שבטוח – במוקדם או במאוחר

אנחנו עוד נראה את הימים האחרים.

תודה רבה לכולכם.

אוהב אתכם.