מכבי חיפה

הפגרה האחרונה הייתה סיוט. לא מילימטר פחות מזה. פשוט סיוט עלי אדמות. נוראי.
רכש דליל, ים של רעל, הדלפות, אין חלוץ, הבלם שהבאנו נראה כמו הבובה של מישלין, יניב ואלישע משחקים בלמי יש יותר גדול ולקינוח - הדובדבן שבקצפת: הדחה מאירופה על ידי חבורת שוליות אופי לחם.

מדד האמונה של האוהדים בהנהלה, בצוות המקצועי ובשחקנים בשפל חסר תקדים. העיתונאים משחיזים את העטים והאוהדים מחדדים את המטריות לקראת שילוחן אל עבר אלישע הלוי בואכה המחזור החמישי.
המצב רע עד כדי התמרמרות גם כלפי יעקב שחר. אפילו הבוס הכל יכול הוא כבר לא קונצנזוס.

הקבוצה נראית כמי שהולכת לקראת עונה מאוד לא קלה, בלשון המעטה, שתהיה מלאה במאבקים מתסכלים במגרש ומחוצה לו.

אממה - השבוע הקרוב יכול לשנות ה-כל. פשוט ככה. הכל.
שתי יריבות, מה זה יריבות - ה-יריבות. עם כל הכבוד לבני הטיפוח המסור של אלי טביב ועיתונאי ישראל, הפועל חיפה ומכבי תל אביב הן הארכ נמסיס, האוייב הגדול והנורא מכל. מי שאהד את הקבוצה ב-1999 יבין על מה אני מדבר. בעצם, בכל שנות ה-90.
אלישע לוי, שכילה את באר הסבלנות של הקהל עד תום (ואפילו שאב קצת גם מתחת לקרקעית), יכול להרוויח את מה שהיה פעם מצרך מובן מאליו עבורו - השקט, במידה ויחזור להפגין שליטה בקבוצה. במידה והקבוצה תחזור לתת הופעות מכובדות ומלחמה בלתי מתפשרת.

במקום הזה, במקום הזה בדיוק - המומנטום השלילי יכול להתהפך, ואלישע לוי יכול לחזור ולהדק את האחיזה שלו במשרת חייו.

ביוון העתיקה נהגו להפסיק מלחמות במהלך האולימפיאדות, קראו לזה "פאקס אולימפה" (שלום אולימפי). הכל הושם בצד לטובת הערך המקודש של הספורט.
מי כמונו ירוקים יכולים להזדהות עם קונספט שכזה.

ולכן, ירוקים יקרים, אנחנו שמים עכשיו את כל המחלוקות הפנימיות בצד. הן לא נעלמות, כמובן, הן תחכינה לנו במידה והתוצאה במשחקים האלו תהיה שלילית (ובחלק מהמקרים גם אם התוצאה תהיה חיובית). אבל לעת עתה, גם הפסימיים ביותר, גם המבקרים החריפים ביותר, אם מכבי חיפה בליבן, מקווים לדבר אחד ואחד בלבד - שהקבוצה תוכיח אותם על טעותם.

כולנו מקווים שמכבי חיפה תשוב להיראות כמו מכבי חיפה, תתנער מהחלשלושיות והתבוסתנות שחונקת אותה מאז ה-15 במאי ה... הזה, ותריח דם. אם שחקן של מכבי חיפה לא עולה בפול אש לדרבי (במיוחד אחרי מאורעות והשלכות הדרבי האחרון), אז הוא לא ראוי ללבוש את החולצה הירוקה והמקודשת הזו. גביע הטוטו או לא - דרבי זה דרבי. והדרבי בחיפה - זה דרבי!

אנחנו, מבחינתנו, ניתן את כל מה שאנחנו יכולים, בגב, בקול ובקונפטי, על מנת שהשרשרת המוזהבת של הגאווה תחזור לנצוץ על הצוואר שלנו. כי זה גרוע יותר מכל אובדן תואר, לא להתגאות בקבוצה שלך.

הגיע הזמן לקפוץ את האגרוף, לפקוח את העיניים ובמלוא הזעם, להטיח את האגרוף לתוך השיניים החשופות בחיוך שמח לאיד של דגיגוני המחמד האלו (מטאפורית בלבד, כמובן).
הגיע הזמן להשיב עטרה ליושנה, ואת העכברים האדומים והרועשים האלו לחורים שלהם.
על הצהבת המתפשטת נחשוב אחר כך.

שימו הכל בצד, תנו את הלב למכבי. יהיה לנו מספיק זמן למחאות אם זה לא יילך, אבל תנו הכל שזה יילך ותזנחו את הציניות והרוע בצד. כולנו יודעים עמוק בפנים שלמרות כל העלבונות, יש לנו טונה של כישרון בקבוצה.

הקרב על 2010-2011 יוצא לדרך כבר השבת.
הלילה של ה-15 במאי נגמר.
מתחיל בוקר חדש של יום חדש.
מספיק עם הדיכאון, הלאה הפסימיות, לעזאזל הכל.
שום דבר כבר לא חשוב.
היום דרבי.
מלחמה.