עונת 2008/2009

עונת 2008/2009 למעשה התחילה במשחק הפלייאוף על הכרטיס לליגת העל מול אליצור נתניה. במשחק שהיה נראה אבוד עד אמצע הרבע האחרון, מילאו 3000 ירוקים רועשים את רוממה והחזירו להיכל העתיק אווירה ישנה ונוסטלגית.
הנצחון על נתניה בניצוחו של ג'יי סטרייט, ביחד עם הקהל הגדול שזרם בהמוניו להיכל, הכניס את העיר ואוהדי הקבוצה לאופוריה.. היה ברור שאת המנגינה הזאת חייבים להמשיך.
פגרת הקיץ התחילה בשיווק מאסיבי של הקבוצה מעבר לאוקייאנוס האטלנטי ע"י הבעלים ג'ף רוזן, ובהפיכה מוחלטת כמעט של סגל השחקנים. משה מזרחי, עמית בן דוד, עידו קוז'יקרו וגור פורת השלימו מצבת ישראלים מרשימה, כשאליהם מצטרפים גארד כשרוני מאלסקה בשם דורון פרקינס, וילד בן 21 בשם דבון ג'פרסון. יחד איתם הגיעו בי ג'יי מאקי כגארד נוסף וברוקס סיילס לצבע.
הפיכת הסגל על פניו הותירה בצדק הרבה סימני שאלה, שהופרכו כבר במחזור הראשון באולם זיסמן ברמת-גן בנצחון קליל ומרשים.. לאחר שני נצחונות נוספים בראשל"צ, והדובדבן על האלופה הפועל חולון, האופוריה חזרה לעיר ולאוהדי הקבוצה. מאותו רגע ליווה את הקבוצה הצל הגדול של הפועל חולון מהעונה שעברה, שעלתה ליגה וקטפה בצדק את תואר האליפות. העיתונים היו צבועים בירוק וכתבות מחמיאות שטפו את כל מדורי הכדורסל, כל זאת כמובן במקביל להצלחה מעבר למצופה של תינוקות אלישע לוי בליגת הכדורגל. ההמשך היה קצת פחות יציב, תצוגות משחק התקפה אנמיות הביאו להפסדים בגן-נר וברוממה מול הטוענת החדשה-ישנה לכתר, הפועל ירושלים של גיא גודס שנראתה אימתנית אחרי שהשפילה במלחה את מכבי אלקטרה.
שני ההפסדים גרמו להתלהבות של תחילת העונה לדעוך מעט לפני שהקבוצה חזרה לתלם עם נצחונות קלים מול קבוצות שלא הגיעו בסופו של דבר לשלב הפלייאוף, ועל אשקלון שסבלה באותו זמן מגשם של טילים, במשחק שבו הוזמנו אוהדי אשקלון בחינם לרוממה.
משחקי גביע המדינה החלו בבארי בנצחון קליל, המשיכו במותחן עד הבאזר ברוממה מול חבורת קטש, ולאחר נצחון על הפועל עפולה של עדי פרג, הקבוצה החלה להתכונן לפיינל פור של גביע המדינה.

לאחר שהקבוצה חזרה למסלול הנצחונות בליגה, עמד מולנו שבוע הגביע, חצי הגמר מול הפועל י-ם. 300-400 ירוקים התמקמו ביציע 4 העליון של היכל נוקיה, מרעישים כמו כמה אלפים, מול הצבא האדום שירד מעיר הבירה והיה עסוק בעיקר בלחגוג את היעדרותה של המחלה הצהובה מן המעמד. עד מהרה התברר שהדרך של מגדל לגביע לא סלולה ומוכנה. תצוגת הגנה נפלאה של הלבנים-ירוקים הביאה למשחק צמוד מאוד, שלא היה בו אפילו רגע אחד של מומנטום לאיזשהו צד. ברבע האחרון כבר היה ברור לחלוטין שמי שיטעה בסמוך לבאזר, יהיה זה שיראה את גמר הגביע מהסלון. 10 שניות לסיום עומר סניד קלע שלשת אן בי איי והירוקים תופסים את הראש, נקודה לתזמורת דני קליין. עמית בן דוד יצא להתקפה האחרונה, משה מזרחי חתך את הגנת ירושלים בבק-דור קלאסי וקיבל את הכדור מבנדה לליי אפ קליל ועבירה. 2 שניות לסיום, M&M על הקו, מחטיא בכוונה, הירושלמים לא מצליחים לייצר זריקה, והירוקים ביציע בטירוף מוחלט, אובדן חושים... מי היה מאמין?? אוהדי חולון שנשארו בהיכל חגגו איתנו עד צאת השחקנים מההיכל, מתכוננים למפגש מולנו בעוד שלושה ימים. ימי שלישי ורביעי החלו בגיוס מאסיבי של אוהדים לגמר הגביע בכל אמצעי אפשרי, פייסבוק, שלטים בעיר, פרסומות ברדיו פליירים... אני מודה שהייתי קטן אמונה בנוגע ליכולת שלנו למלא עד 0 מקום חצי היכל נוקיה, עד שהגיע הרגע שבו אני יושב על קו 11 בתל אביב, שלוש שעות לפני, ושומע ש25 אוטובוסים מלאים באוהדים כבר יצאו מהיכל הספורט ברוממה, ושהרכבה מלאה באוהדים שממתינים להסעה. אם לא ידענו עוד קודם שיש כדורסל בחיפה, זה היה הרגע שבו החלום התגשם. יום חג לכדורסל ולספורט, יום שבירת המיתוס, יום התבוסה האמיתי של דני קליין ושמעון מזרחי. היכל נוקיה מלא, מפוצץ, רועש, במשחק כדורסל, בין מכבי חיפה להפועל חולון. חלוקה שווה לחלוטין בין המחנות, רעש אימים מחריד את היכל נוקיה כששני קהלי הכדורסל הטובים במדינה עומדים זה מול זה. make us proud , ביקשו אוהדי חיפה מהשחקנים שהגיבו בהתאם. אחרי רבע ראשון צמוד הגיע רבע הגנתי נהדר והקבוצות ירדו למחצית כש11 נקודות מבדילות ביניהן, לטובת הירוקים כמובן. ברבע השלישי התעוררה הקבוצה התוססת של דני פרנקו, בשמירה אישית לוחצת הם ניטרלו את משחק ההתקפה של מכבי חיפה וירדו 10 דקות לסיום המשחק ביתרון של 8 נקודות.. אולי הרבע הגרוע ביותר של הקבוצה בעונה הזאת. הרבע האחרון התחיל והמשיך מצוין, לאט לאט, במשחק ההגנה הנוקשה והידוע של מכבי חיפה, הקבוצה חזרה עד ליתרון של 4 נקודות, קרוב לסיום. החלטות שיפוט שנויות במחלקות, עבירות תוקף שלא היו ולא נבראו, והחטאות מקו העונשין של בי ג'יי מאקי ועמית בן דוד, הביאו את הכדור לידיים של בראיין טולברט 6 שניות לבאזר, כשהיתרון של הירוקים עומד על 2 נקודות בלבד... והשאר היסטוריה. הידיים תופסות את הראש, הדמעות ביציע הירוק, ברוקס סיילס ממרר בבכי על הפארקט, עידו קוז'יקרו המדהים ביחד עם משה מזרחי באים להגיד לנו תודה אישית אחרי ששחקני חולון כבר סיימו לחגוג על הפארקט, הדרך הארוכה והמייסרת הביתה. מאותו יום בראיין טולברט יאמר בנשימה אחת עם הראלד בראטבק.. מפח נפש קשה מנשוא.
מהדאון הזה הקבוצה חזרה לליגה למפגש מול אותה חולון באולם הפחים, לנצחון יפה מאוד שכמעט ונשכח.. מיד לאחריו הגיעה סדרת הפסדים כואבת ומדאיגה, בבית מול הגליל, במלחה, ובמשחק נפל מול עירוני נהריה ברוממה. הקבוצה חזרה לעצמה בסדרת נצחונות, ואז הגיע יומו הגדול של היכל הספורט. 3,000 ירוקים קיבלו ברעל ובשנאה את המחלה מתל אביב.. דגל פריסה עצום כיסה את יציעים א'-ג', עם הכיתוב הלא מתפשר: knock out!. רבע שלישי מדהים של הירוקים העביר את המשחק לשליטתם המוחלטת עד לסיום. עוד חלום מתגשם.. פיני גרשון מתבכיין על שופטים משוחדים, לזה כבר התרגלנו.. כולנו יודעים שכבוד פנחס אינו מסוגל להפסיד במשחק אלא אם כן השופטים שוחדו.. אבל כשזה קורה מול הקבוצה ש-ל-נ-ו ולא מול ערב רב של אגודות, זה אושר עילאי, וזה חלום ילדות שמתגשם לנגד עינינו. סדרת הפלייאוף מול בני השרון התחילה בהפסד ביתי מדאיג מאוד... אחד מחברי אמר לי באותו ערב שהסבירות שנפסיד לבני השרון חמש פעמים באותה עונה שואפת לאפס, והוא אכן צדק. שלושה נצחונות קלילים הביאו את הירוקים למחוז חפצם, הפיינל פור של ליגת ווינר. הארץ המובטחת. אמנם ירוקים חדשים, אבל כמו ירוקים אמיתיים, כשמגיעים ליעד, רואים כבר את היעד הבא.. משחק חצי הגמר מול הפועל ירושלים היה משחק כדורסל מהמשוגעים ביותר שנראו בישראל. שלושה רבעים של נוק אאוט מוחלט לטובת הירוקים. כל מטאטא ירה, הרעשה ארטילרית כבדה מעבר לקשת.. פרקינס, מזרחי, פורת, בנדה, וזה המשיך והמשיך והמשיך ולא נגמר... עד שבא שרון ששון. בסיום הרבע השלישי הירוקים הובילו ביתרון מבטיח של 13 נקודות, אך ניכר היה שהקבוצה נכנסה לבעיית עבירות ולא תוכל בשום אופן לשמור באותו האופן שבו שמרה עד לרגע זה. חמש דקות לבאזר, סידר שרון ששון להפועל י-ם יתרון של 8 נקודות, נראה אבוד. ואז נכנס למשחק איש המאני טיים, מאליק דיקסון! מהלכים אמיצים של הבחור הקטן, פלוס זריקות עונשין (שלראשונה בערב הזה התחילו להיכנס לטבעת) הביאו את המשחק לדקה אחרונה צמודה ביותר. שוויון שכפה מאליק דיקסון בעוד מהלך התאבדות, הביא את הכדור האחרון לידיים אדומות.. פרקינס חטף, שלוש שניות, מתקדם לליי אפ אולי הכי קל שהיה לו בקריירה.... ומחטיא. הולכים להארכה.. המשחק ההפכפך והמשוגע לא הצביע בכלל על חמש הדקות שנוספו לו והיו צבועות בירוק חזק! מאליק דיקסון (שוב), ודאבון ג'פרסון הביאו את הירוקים לנצחון גדול, 98-93, ועליה מדהימה לגמר הפיינל פור.. עונה אחרי העליה מהליגה הלאומית, הקבוצה שלנו, הקבוצה החדשה שלנו, בקרב על האליפות. במשחק חצי הגמר השני גל מקל, שחקנה של גליל-גלבוע, כידרר עד הבאזר ונתן למשחק להסתיים בנצחון דחוק לצהובים 72-70.
2,000 ירוקים רועשים ופנאטים מילאו את היציעים העליונים של היכל נוקיה אחרי ששילמו מחירים מופקעים על המשחק. המשחק התחיל מצוין, אבל היה ברור איך הוא עומד להמשיך. באורך פלא החליט השופט הכי אובררייטד בהיסטוריה של הכדורסל האירופי, סמי בכר, לתת למשחק אופי של משחק טניס ולא של משחק כדורסל. כל ליטוף נשרק, כל נשיפה שלחה שחקנים לקו העונשין. יתכן מאוד ומכבי ת"א, שבכל זאת היתה קבוצה מצוינת עם עומרי כספי, ליאור אליהו וקרלוס ארויו המדהים, היתה מנצחת בכל מקרה, אך אין ספק שהשיפוט הזה לא השאיר לירוקים סיכוי להיאבק על התואר. אופי השיפוט הזה ניטרל באופן מוחלט את ההגנה הטובה ביותר בישראל, אחרי שבעיית עבירות קשה התחילה כבר באמצע הרבע השני, כשהירוקים הובילו ביתרון 12. הצהובים ניצלו את חוסר היכולת של הירקים לשמור וסיימו את המשחק בנצחון יחסית קל, 85-72. הדקות האחרונות של המשחק יזכרו לעד כדקות שבהן הקהל הירוק כמעט והפיל את רצפת ההיכל בשירת "תודה רבה לך מכבי חיפה, אנחנו אוהבים אתכם", מול המבטים המשתאים של הברוקרים והבנקאים לובשי העניבות הצהובות ביציעים ממולנו ומתחתנו.
עונת 2008-2009 הסתיימה במקום השני, בשני המפעלים, אך זו היתה עונה מדהימה שתיזכר לעד. עונה שבה למדנו, אוהדי הכדורגל המושבעים, להכיר את ענף הכדורסל.. על כל הבעיות שבו, על חורשי הרעה ושונאי האוהדים שמנהלים אותו, (מישהו אמר אבנר קופל?) עונה שבה לקחנו בשתי ידיים ועטפנו באהבה קבוצה שבסה"כ ענתה לשם הנכון ולבשה את הצבע האמיתי, קבוצה שלמעשה, אנחנו קבענו את אופיה. קבוצה שלא תתבכיין על שיפוט גם כשיש בטענות האלה ממש, קבוצה עם יחס כמעט טראגי להפסד, שתסתכל אך ורק על עצמה ותעביר ביקורת פנימית, בנסיון להבין איך לא עלינו מקום אחד מעל המקום השני, קבוצה שתסתכל תמיד קדימה לעבר היעד הבא.. קבוצה ירוקה, בצלמנו ובדמותנו, מכבי חיפה שלנו