מכבי חיפה

ביום שני יתקיים בקריית אליעזר הסופר-קלאסיקו הישראלי. יש יריבות גדולה יותר בארץ, קיימת שנאה חזקה יותר, אבל לא קיים מאבק גדול יותר.

ישנו הדרבי התל אביבי שלא משנה מה יקרה, תמיד ישאר צבעוני, מלא שנאה ויריבות אדירה. נגיד ת'אמת, היריבות הכי גדולה שיש בארץ. קיים המאבק האידיאולוגי בין בית"ר להפועל, יותר נכון, בעיקר אידיאולוגי. לא מעט פעמים המאבק הזה גלש גם לפסים אחרים וגם ליריבות ספורטיבית רצינית על האליפות. היו ימים יותר יפים ליריבות הזו וימים פחות יפים. קיימת היריבות בין הפועל ת"א למכבי חיפה, שהיא בעיקר יריבות ספורטיבית שאהבה לגלוש לפעמים לפסים שהמצב הרגעי לקחת אותם אליהם.

קיים הדרבי החיפאי, שידע ימים שהיריבות בו לא נפלה ולו במעט מהיריבות התל אביבית, אך בלתי נמנע מהיריבות הזו לדעוך כאשר אחת מה"קולגות" מדכדכת לה שנים בליגות הנמוכות וגם כאשר היא מגיחה לנשימה קצרה למעלה, היא בעיקר יודעת לשקוע במצולות. קיימות עוד יריבויות, אך יסלחו לי הקוראים אם לא אכנס אל כל אחד ואחד מהם. וקיימת יריבות הפאר, ופה רבותיי, אין מקום לאגודת "הפועל".

במגרש הזה משחקים המכבים.

מצד אחד, הקבוצה המעוטרת ביותר בארץ, ה"מותג" הבלתי נגמר לדעת אוהדיה, מכבי ת"א. מצד שני, הקבוצה היפה, המקצועית והמצליחה בארץ נכון להיום, מכבי חיפה. באמתחת הקבוצה הצהובה, 14 אליפויות החל מ 1950.

באמתחת הירוקה, 11 אליפויות שהחלו לפני 26 שנה. וממשיכים לספור. הרצף הירוק נראה כאילו הוא לא מתכוון לעצור, בעוד הצהובים חווים בינוניות מזה יותר מעשור. אך עם זאת, קיימת אמונה לא קטנה של אוהדי הקבוצה הצהובה כי היום בו תחזור קבוצתם למרומי הכדורגל הישראלי קרוב מתמיד. עניין של זמן הם אומרים. יותר מעשור המצב הזה נמשך.

יותר מדי זמן עבר מאז שלמשחק בין 2 המועדונים הגדולים במדינה הייתה משמעות רצינית. גם בעוד פחות משבוע זה לא הולך להיות משחק של חיים ומוות, רחוק מזה. אבל תמיד המפגש הזה יצית משהו שחבוי בכל אחד מהאוהדים של שתי הקבוצות.

אוהדי האחת אוהבים להכחיש את היריבות ולטעון כי לא מדובר בשנאה. העיקר להמשיך להתבסס בילדותיות של "אנחנו לא שונאים אתכם" ו"תביאו רק ת'דרבי". אוהדי השניה יודו כי הצהובים הם השנאה הגדולה ביותר שלהם (למעט רוב המקומיים, שהם שונאי סרדינים מושבעים). והם יודעים למה.

אני, אוהד מכבי חיפה, אגיד את זה בקצרה ואני חושב שאני מדבר בשם הרבה:

אנחנו לא שונאים אתכם כי אתם מכבי. אנחנו לא שונאים אתכם כי אתם מת"א. אנחנו לא שונאים אתכם כי יש לכם יותר תארים. אנחנו לא שונאים אתכם כי אנחנו מקנאים. אנחנו לא שונאים אתכם בגלל מפגש מסוים.

אנחנו שונאים אתכם, כי אתם מגעילים. שונאים אתכם, כי כל דבר שאתם משיגים אתם עושים זאת בצורה דוחה. שונאים אתכם, כי אתם חושבים שאתם הכי טובים. שונאים אתכם, כי אתם תמיד שם לנסות לדגדג, ואז במידה שתצליחו לחלץ משהו, תדעו לנגן על זה שנה שלמה. שונאים אתכם, כי אתם מייצגים את הדברים שאנחנו לא. אתם הלכלוך, אתם הרפש, אתם השחצנות בלי הקבלות, אתם הבכיינים, הרמאים, ובעיקר – אתם אלה שהרסו את המושג "מכביזם" ופירשו אותו בצורה הכי דוחה שאפשר.

אבל נגמר.

כי אנחנו הגדרנו את המכביזם מחדש, ואתם לא עומדים בזה.

אז ביום שני, כשהיריבות הכי עמוקה בארץ תצא לעוד סיבוב, תזכרו טוב: אנחנו לא נלחמים פה על כבוד העיר, אנחנו לא נלחמים פה על הצבע, אנחנו לא נלחמים על ימין או שמאל, אנחנו לא נלחמים פה על גזע, אנחנו נלחמים על דבר גדול מזה:

אנחנו נלחמים על הכל. על הגדולה, על השליטה, על ההיסטוריה שאנחנו רוצים לעמוד בראשה, ובעיקר על הדרך שבה השגנו את כל זה.

רק ברגעים הגדולים ביותר, קיים שקט בלתי מוסבר, שנוצר מאובר התרגשות, ממעמד מסוים. השקט הזה מגיע ברגעי השיא, שבו הכל עומד מלכת, ובשבריר השניה הזה – שבו השקט מתקיים, אתה מבין. כאשר השקט נוצר מההמולה, סימן שמשהו גדול עומד להתרחש.

אני מאמין שלא מעט מכם תחוו את השקט הזה, מחובקים, מתכוננים לפתיחה....

ואז, שקט, יהיה הדבר האחרון שתמצאו שם.