מכבי חיפה

כבר הרבה זמן שיש לי קטע עם שתי האחיות התאומות האלה. אמנם תאומות לא זהות, אבל עדיין תאומות. גרות באותה עיר, יש להן את אותה כתובת ("שם ביפו..."), הן נראות שונות אבל הן מאוד דומות. אחיות. כשאני מגיע לבקרן אני תמיד דופק מנת ג'ינה ומחנה במוסכים לפני שאני עולה אליהן הביתה.

אחת בלונדינית, אחותה אדמונית. לא אוהב אותן, לא אוהב אותן בכלל, אבל מדי פעם אני חייב לקפוץ לבית שלהן ולצאת כמנצח. פעם את האדמונית, פעם את הבלונדינית. אבל לרוב , מטעמים היסטוריים כאלו ואחרים, אני מעדיף קודם לדפוק את הבלונדינית.

האמת היא שדווקא האדמונית כבר לא רואה אותי ממטר שלושה חודשים. ב- 15.5.10 הגעתי אליה הביתה והיה אמור להיות לי קטע קצרצר עם הבת דודה הגי'נג'ית. הג'ינג'ית הזו, סתם פרחה משכונת התקווה, נתנה לי אירוח כיד המלך. את כל הח'ברה הבאתי מחיפה, 16,000 ירוקים רעבים, נלהבים וחרמנים. רצו להניף אצל התאומות בבית את הצלחת.
אבל הג'ינג'ית לא נתנה. היא כזו לא צפויה. ג'ינג'ית.

אז מי שחגגה מאז ועד היום היא הבת דודה האדמונית. הפאקצה הצפון תל אביבית המיוסרת הזו, זו שטוענת שהיא סוציאליסטית אך היא יותר קפטיליסטית מאלי טביב, חגגה לה בירושלים וחוגגת עכשיו בשופינג מטורף באירופה. העיקר שהיא חובשת כיפה אדומה.
וזה בדיוק מה שעשו לי שם ב-15.5.10, כיפה אדומה. ולא עזר לי ששבועיים לפני כן אירחה אותי הבלונדינית אירוח של סולטן בביתה. באתי אליה הביתה ועשיתי ככל העולה על רוחי.

כי ככה הן האחיות האלה, שונאות האחת את השנייה אבל עדיין תאומות, דומות כ"כ. אחיות. עם הבלונדה המחומצנת יש לי היסטוריה ארוכת שנים ביחד. כמו כל בלונדינית ממוצעת, גם הבלונדה הזו לא חכמה במיוחד.
במיוחד זכורה לי פעם אחת בקיץ 1988 כשאירחתי אותה אצלי בביתי הישן בחיפה והלכנו לאכול פיצה בפיצרייה הסמוכה.
הבלונדינית נכנסה לפניי והזמינה לנו פיצה משפחתית.
שואל המוכר: "לחלק לשמונה חתיכות?"
עונה הבלונדינית: "תחלק לשבע, שמונה אני לא אגמור..."
אז באותה שנה הטלתי על עצמי משימה ולימדתי אותה לספור עד 10. כמובן שכמו כל בלונדינית ממוצעת היא שכחה די מהר, אז ב-1989 כשלקחתי אליפות לימדתי אותה לספור עד 5 (10 היה יומרני מדי עבורה) וב-1994 כשהייתי בשיאי ,שוב שכחה לספור ולכן לימדתי אותה שוב לספור עד 5 כשהפעם ליוו אותי 21,000 חברים ואייל ברקוביץ' אחד.

הזמן עבר, הזמן חלף, אני עדיין לא אוהב את האחיות האלה. בלשון המעטה. כבר 25 שנה שאני לא רואה אף אחת מהן ממטר. יושב לי על הר הכרמל שם למעלה ומשקיף עליהן , מרחק 100 ק"מ בעזרת משקפת, הן רק רואות לי את הגב.
אבל הקיץ הזה דברים השתנו. הבלונדינית מצאה לה איזה שוגר-דדי קנדי שמרעיף עליה יהלומים ומתנות. מביא לה כל טוב מישראל ומאירופה, ללא הינד עפעף שפך עליה 100 מיליון שקל. גם אחותה האדמונית לא נשארה חייבת ומצאה לה ספונסר תימני שמפריך את כל הסטיגמות על העדה הזו.

וכך פתאום, מוצא אני את עצמי עדיין יושב על הר הכרמל ומשקיף דרומה, אך הכסא שלי מעט רעוע, הכסא קצת מתנדנד, מעמדי היציב כבר אינו כפי שהיה בעבר, לפחות נשארתי שפוי.
אני יודע עמוק בפנים שלא אתן לאחיות האלה לשנות את סדרי העולם כ"כ בקלות. מה ששלי יחזור אל חיקי, אני לנצח אשמור על מעמדי.
אז ביום ראשון הקרוב מתחיל המסע שלי להחזרת כבודי האבוד, המסע שלי להחזרת מה ששייך לי, המסע שלי לנקמה. מגובה בצבא הירוק המדהים והמרשים, הצבא הירוק הנאמן כל כך, הצבא שמסרב להוריד את הראש, מסרב להיכנע, מסרב להפסיק לתמוך גם כשהמציאות קשה ומבאסת, מגובה בצבא הזה אני אגיע שוב אל ביתן של האחיות. שוב אחנה במוסכים, שוב אדפוק מנת פלאפל ג'ינה.
ובין ביס לביס אדמיין את 6.11.2010. המחזור התשיעי בו תגיע האדמונית לביתי, היא תגיע ואני אהיה מוכן הפעם . מוכן לנקמה.
אבל עד שיגיע היום הזה, יש לי חימום עם האחות הבלונדינית ביום ראשון.
קודם היא, קודם הבלונדינית.