מכבי חיפה

כמו נער שנכנס לגיל ההתבגרות מוקדם מדי, ובזמן שחבריו הכושלים מנסים לפוצץ עוד חצ´קון, הוא כבר מלטש ומסדר את הפיאות והזקן, כשברור לו שעל כתפיו מוטלת האחריות להשכיב את מלכת השכבה בנשף הסיום.

נהנינו מזה, לא?
בחיי שכן.
חשבנו שזה יימשך יותר זמן. עונה, אולי אפילו 2. יש סבלנות.
"שידוד מערכות", שיתוף ילדים מוכשרים, רוח חדשה, שקט, וביטחון עצמי מוכה וחבול שלא מותיר מקום לתאוותנות הישגית, ודאי לא כזו כמו שחיה בקרבנו משך שנים. והרי לא מעט מאיתנו קיוו גם לימים האלה, ימי האנדרדוג.
אך כמו אותו נער, תקופת ההתבגרות עברה מהר מאוד, ולא נוכל עוד להסתתר מאחורי הצניעות והביישנות.
אחרי משחק עונה אמיתי, שלשם שינוי לא רק ניצחנו-אלא הוכחנו עליונות בצורה משמעותית-צריך לקרוא לילד בשמו- מכבי חיפה רצה לאליפות.

כאילו הממטרים הכבדים שנפלו על קריית אליעזר ביום שני בערב באו בשביל לשטוף את כל שאריות הזוהמה שעוד איכשהו נשארו מימי שלטון לוי הראשון, ולהבהיר לשחקנים ולאוהדים: לא עוד הססנות ופחדנות, לא עוד ננסה לשמור על 1-0 שברירי כאילו היה שווה גביע אירופה לאלופות.

עם תום השיטפון, הגיעה האנטיתזה של תקופת השלטון הקודמת. ב-20 הדקות האחרונות, כשהיריבה במרחק שער אחד מעורפינו ועם רוח גבית בצורת מומנטום, ניתן היה לצפות ששחקני עורף יחליפו שחקנים התקפיים, שהקבוצה תתבצר בחלקת המגרש שלה ותנסה למצוא בכדורים ארוכים את שחקני ההתקפה המותשים.

לא רק, כשאחרי המבול קיבלנו את מכבי חיפה יוזמת כאילו היא זו שמחפשת את השוויון, אלא שהיא עשתה זו בהנהגתם של אייל גולסה ומוחה גאדיר, שניים שבימים כתיקונם- הדקות היחידות אותן היו רואים היו בגביע הטוטו, ביתרון 4-0, או בפיגור 4-0 (משום מה היתה לו את הנטייה הזו לזרוק שחקנים צעירים דווקא למשחקים שיכולים לגמור את הבטחון שלהם)- שניים שקיבלו את הביטחון מהמאמן, ועלו לדקות המכריעות של משחק העונה כשהם לא מפחדים להחזיק בכדור, להניע אותו קדימה ולדחוף את הקבוצה לכיוון שער נוסף.

אז שער נוסף לא יצא מזה, אבל עוד לבנה ועוד קצת טיח בגוף המתבגר מחדש של מכבי חיפה, שמסיים את תקופת ההרצה הראשונה אחרי טיפול 10,000 כשהמנוע רועם ורוצה להמשיך לדהור.

האם הדהירה תימשך ליד הספארי ביום שבת?
הכול בידינו, מוחנו, רגלינו וקולנו. אפילו חכם בלילה לא צריך להיות בשביל לדעת את זה.
כמו שלא צריך להיות בשביל לדעת, שדווקא השבת מול הכוח בחוץ, מסוכנת ומעוררת חשש, על אחת כמה וכמה כשהיא באה אחרי מפגן העוצמה ביום שני והתרוממות הרוח שהגיעה אחריו.

למאמן ולשחקנים אני לא דואג. אולי אני צריך, אבל אני לא.
אם לקחתי איתי ביום שני מהמשחק משהו קטן, הרי זה שמכבי חיפה היא קבוצה שנותנת סיבה לאוהדים להאמין בה ולסמוך עליה.
אם במצב הקשה והמלחיץ שנוצר בשלהי המשחק ביום שני, הצליחה דווקא אז חיפה להציג את הדקות היותר טובות שלה במשחק מבחינה התקפית, מבחינת הנעת כדור בביטחון כל הדרך אל השער-הרי שהיה פה מסר ברור לאוהדים- "אנחנו לא בורחים מאחריות, לא נלחצים. נמשיך לתקוף ולנסות לנצח, כל הזמן."

לנו האוהדים, לא נותר אלא לנסות להתעלם מהעובדה שמהר מאוד חלפו "ימי התום", להמשיך באותה דרך מעוררת השראה לפיה ככל שהפה עובד פחות, הלב עובד יותר.
וכמו אצל כל נער מתבגר, הלב הוא שבסופו של דבר סוחף אותנו קדימה ומוביל אותנו למחוז חפצנו .
הגאות מתחילה.... השיטפון בדרך.