בשנת 1933 קיבל אפרים גוליגר, בעל חנות למוצרי טקסטיל בדרזדן שבגרמניה, את ההחלטה המשמעותית ביותר בחייו ובחיי משפחתו בעקבות הצהרת היטלר יימח שמו וזכרו שעלה לשלטון והכריז מעל כל בימה אפשרית, שבדעתו להתנכל ליהודים. אפרים האמין לצורר, מכר את חנותו ואת ביתו, אסף את משפחתו ויצא למסע לארץ לא נודעת ולחיים קשים.
מהעושר וחיי השלווה הבורגניים של מרכז אירופה, עברה משפ' גוליגר לחול הלבן והבתולי של שכונת בת גלים המתהווה , לחמסינים וליתושים, לשכנים הערבים שכבר ב-1936 עשו מהומות (תרצ"ו –תרצ"ט), לקשיי שפה וקשיי פרנסה אבל אפרים היה בעל חזון וראה הרבה שנים קדימה, הגיע לחוף ימה של חיפה ושם החליט אפרים לרכוש אדמה ולבנות את ביתו.
לבית זה שבנייתו הסתיימה בשנת 1935 נכנסו כל בני משפחתו של אפרים והקטן שבהם היה נכדו צבי. כך בגיל 10 נכנס אבי, נכדו של אפרים, בשערי הבית בשכונת בת גלים, בית בו בילה את כל חייו עד שנאלץ לפני ארבע שנים לצאת לבית החולים עקב מחלתו, יצא ולא שב, וגם לא ישוב לעולם. בשבת קודש י"ז בכסלו החזיר אבי צבי גילור ז"ל את נשמתו לבורא ונפרד מאיתנו לעולמים.
75 שנים לפני כן הצטרף הנער צבי (הרברט) גוליגר ל"מכבי חיפה -אגודה להתעמלות ולספורט". אבי היה ספורטאי רב גוני ושחיין מצטיין (מקום 4 באליפות ארץ ישראל ב-100 מ' חתירה), היה שחקן כדור-מים והיה גם השוער של מכבי בהוקי שדה (כן הייתה בארץ עד תום המנדט הבריטי ליגה בענף הספורט הזה !).
צבי גילור ז"ל
את הקריירה הספורטיבית הקצרה שלו נאלץ אבי לקטוע עקב גיוסו לצבא הבריטי, הוא נשלח למצרים כחלק מכוחות הברית שנערכו במטרה למנוע מכוחותיו של רומל להגיע דרך לוב ומצרים לארץ ישראל. לאחר מכן הצטרף לצה"ל, השתתף במלחמת השחרור וכשהשתחרר מצה"ל היה עסוק מדי בקשיי פרנסה ולא הצליח להקדיש זמן מספיק לפעילות ספורטיבית כאשר במקביל הוא הפך לאוהד של קבוצת הכדורגל של המועדון. והיה מה לראות בשנות ה-50, במיוחד בסופם כשדור הזהב של מנצ'ל, אמר, הרדי, הלד, שפירא וחבריהם כיכבו והלהיבו את ההמונים.
בשנת 1964 לקח אותי אבא לראשונה למשחק כשהיריבה הייתה הכח מכבי רמת גן עם לופא קדוש בשער, המשחק היה גרוע והפסדנו 1:0 משער בדקה ה-90 כשבתום אותה עונה גם ירדנו ליגה, אבל אבא לימד אותי ובהמשך גם את אחותי ואחי ואנחנו את ילדינו שאת הנאמנות לירוקים לא מחליפים והתוצאה אינה פקטור בכל הקשור לאהדה לקבוצה – אנחנו ירוקים גם לטוב וגם לרע.
אבי לקח אותי לכל מגרש בארץ שבו שיחקנו, הן בליגה לאומית (ליגת העל של אז) והן בליגה א'. בזכותו הכרתי את אצטדיון המכביה, המגרש במלאבס, המגרש בכפ"ס ליד בית חולים מאיר, קטמון בירושלים, מגרש הפועל רחובות, הפועל ראשון, טבריה, צפת, כפר בלום, מכבי חדרה ליד המשטרה, הפועל חדרה ליד הפרדסים ועוד ועוד. לא היה מקום רחוק מדי עבורו. יחד איתו למדנו שלא משנה איפה המשחק – העיקר שאחת הקבוצות תלבש ירוק לבן.
אבא מעולם לא קילל, לא בא בטענות לשופטים, כספורטאי בעצמו הבין יותר מאיתנו שבסופו של דבר מדובר במשחק ולא בעניין של חיים ומוות. הוא אהב שחקנים כמו שמילו, אשר עלמני, אהרון אמר והסתייג מכל גילוי של אגרסיביות יתר ותעב את הכסחנים. בסוף שנות ה-70 כשמכבי חיפה הפסיקה לשחק כדורגל יפה ואטרקטיבי, אבא התחיל להדיר את רגליו מהמגרשים ובהדרגה הגיע למצב של הגעה רק למשחקים בודדים פה ושם.
במאי 1984 ישבנו ביחד צפופים כמו סרדינים וצפינו כלא מאמינים בניצחון על רמת עמידר שהעניק לנו אליפות ראשונה והיסטורית. לאבא זה הספיק. אבא אולי לא האמין שיהיו אליפויות נוספות שלא לדבר על אירופה, אולי הרגיש שובע ואולי רצה לפרוש בשיא אך כך או אחרת מאז אותו משחק אבי לא שב למגרשי הכדורגל אך המשיך ליהנות ממכבי חיפה דרך צפייה בטלוויזיה.
היום פקדנו את קברו של אבי כשממחלקת הקבורה בה נטמן ניתן לראות בבירור את הגג המוזהב של האצטדיון החדש. אילו יצטייר מצב בו הנשמה שומעת, הרי שבכל פעם שמכבי חיפה מבקיעה שער בסמי עופר, כשאתם קהל האוהדים וביניכם 8-10 מצאצאיו, צועקים "גגוווללללל" , גם אבא שומע אתכם ומחייך. לא "מכבי חיפה או למות" ולא "מכבי חיפה עד המוות". אצל אבי זה "מכבי חיפה לנצח".
יהי זכרו ברוך !
Comments