אחת בלילה / אביחי שקד

אחת בלילה, הצלצול הזה באוזניים שמקבלים כשנכנסים לשקט אחרי פרק זמן של רעש לא מניח, והאדרנלין עדיין זורם. כמה שעות קודם אנחנו בפונטו הקטנה שלי תקועים בפקק תל אביבי טיפוסי. קשה לזוז כשפקוק במרכז אני חושב לעצמי, ובאופן מקרי דקה אח"כ מקבל עדכון על ההרכב שלנו להערב… פקוק לא יהיה במרכז שלנו, זה כבר בטוח. אנחנו חונים לא רחוק מפלאפל ג'ינה, מזמינים מנה ואוכלים בתוך ים של צהובים. הכפית של הטחינה כאן ארוכה מדי. אי אפשר לשלוט בזילוף המדויק לתוך הפיתה,  מישהו חייב להעיר להם על זה. בדרך לאצטדיון הקטן והעלוב ביפו אני לא יכול שלא למצוא קווי דמיון בין חורשת האקליפטוסים שלנו בקריה לבין זו שלהם, גן שעשועים שמכיל מתקנים מאירים ומרעישים מנחית אותי למציאות- זה תל אביב כאן.

בסביבת האצטדיון, איך לומר, האווירה לא להיט. אנחנו צועדים על קצות האצבעות שלנו, כאילו לא להפריע למישהו. לא שומעים שירה, לא צעקות עידוד ספוראדיות. לא להעיר אף אחד. ככה בשקט, אולי נצליח לחזור עם חיוך הפעם.

נכנסים.

בלומפילד תמיד מעלה בי זכרונות. הנה כאן ישבתי באוי דוידוביץ, ושם בפינה ב15/5 הארור הוא. והנה מכאן ראיתי את המספרת של יצחקי לפני שנה. אני מחליט ללכת נגד האינסטינקט ולשבת בדיוק באותו מקום. שלוש שורות מהדשא. בציפייה למשחק אני לא יכול שלא להציץ בהתכתבות וואטסאפ של ההוא שלפני. מסכן… רב עם חברה שלו. משהו על לכלוכים ועל דיבורים לא יפים ושקרים. בעסה בשבילו אני חושב לעצמי, הרע האמיתי של הערב הזה עוד לפניו. הצוות של סאלה עולה על המגרש, אני שם לב שסאלה לבוש ג'ינס צמוד (צמוד מדי אם יורשה לי להעיר) לא נותן לעוזריו לעלות על הדשא והם מקיפים את המגרש מסביב. טאיטו (כן ההוא מבה"ד 1) היה מתמוגג אם רק היה רואה. פאקו לבוש שחורים דווקא עולה בלי חשבון על הדשא, סימן לבאות?

מתחילים, חסר לי קצת טירוף ביציע, הפחד משתק אותנו קצת אבל חצי שעה טובה שלנו גורמת גם לפסימיים ביותר לפתח אופטימיות זהירה. ואז הגיע האדום והמחצית. ההיסטוריה חוזרת… אותו כיסא, אותה תוצאה ואותה כמות שחקנים כמו בשנה שעברה. תענוג.

צילום: אורטל דהן זיו

המחצית השניה נפתחת עם שער צפוי וצהוב. אבל זו דווקא הדקה ה-60 שמחזירה לנו קצת את הירוק ללחיים. הידיים מורמות לשיר הסאטלה. אני מסתכל על מלך הקופים אור יפרח, מנפח את הבלון עם חיוך ממזרי, עוד קצת עוד קצת הוא מסמן לנו ואז, מוריד כאילו בהילוך איטי את היד וכל היציע מתפוצץ… "מכבי מכבי מכבי". סאלה משחרר כפתור בג'ינס ואנחנו נכנסים לאופוריה.

אבל אופוריה קצרה.

לא עוברות כמה דקות והשני ברשת. העסק נראה גמור. סידי צורח ואני מדמיין אותו כמו המפלצת מהחוש השישי עם הפה הנוסף שתמיד היה יוצא לה החוצה. אח"כ היה עוד אדום ועוד גול, והנה עוד ערב אבוד. ההוא עם הוואטסאפ והריב עם החברה עוזב את היציע עשר דקות לפני הסוף יחד עם יותר מדי אוהדים שלנו. לאן הוא ממהר? לריב הזה שלו? לאן כולם ממהרים? שבו תנו כבוד לקבוצה שלכם עד הסוף. זה נגמר שוב עם הצגה צהובה, קצת בסיוע של השופט וקצת בסיוע שלנו. בכל מקרה גם הפעם האוסקר מגיע לזהבי. שישים אותו יפה וזקוף בחדר השינה. שגם אשתו תוכל לראות…

אחת בלילה, בדרך למיטה אני תוקע דגלים ירוקים על המיטות של הקטנים. לפחות הם יקומו עם חיוך מחר. מצד שני, הם באמת צריכים את זה?

#אביחישקד #מכביחיפה