אל תשליכני

מאת אורון גלבוע | בשריקת הפתיחה ביום שני, הלב של אורון גלבוע יהיה בקרית אליעזר. הבית, הזכרונות, הרומנטיקה והילדות. אורון מבקש לצרוב בתודעה ולא לשכוח את הסבא שהביאנו עד הלום."האדריכלות היא מוזיקה שקפאה" (יוהאן וולפגנג פון גתה)יום אחד זה יקרה. אני אגיד לו: "ילד, בוא אני רוצה להראות לך מקום מיוחד, מקום שנעלם מהעולם אבל עדיין אפשר להרגיש אותו.  תסתכל, אתה רואה? שם, בדיוק שם, בין הבניינים, נו, איפה שהסופרמרקט, בקצה הרחוב, רואה? אז שם בערך היו הקופות. ומימין מתחת לשלט הגדול עם האורות  היה השער הדרומי. בוא, בוא אחרי, רואה את העצים האלו בצד ימין? כאן היו הכניסות ליציעים, וכמה מטרים קדימה, כאן היה יציע גימל. שמעת פעם על יציע גימל? תעצום רגע עיניים ותדמיין ים ירוק, מפוצץ אוהדים, דגלים, צעיפים, אלפי עיניים בוהקות, "ירוק עולה עולההה מכביייייי".

תגיד, שמעת פעם על יציע גימל? יש לך מושג מה היה שם? עמוד השדרה שלי רוטט  רק מלהיזכר, צמרמורת. והנה, מאחורי התחנה ליד הכיכר, זאת בערך הנקודה שממנה רובן השחיל לאובארוב לחיבור, האדמה רעדה באותו רגע, רעדה,  נשבע. וכאן, על המדרכה הזאת ממש בן שמעון רדף אחרי יוסי. ומשם אדו נגח, האווירון רקד,  וסלקטר עשה היסטוריה. לא להאמין, אין זכר, לא נשאר כלום. תסתכל רגע מסביבך, כאן עמד פעם אצטדיון קריית אליעזר. אתה מבין מה היה כאן? אתה קולט? לא, אתה לא מבין מה היה כאן.  אין סיכוי שתבין." יום אחד זה יקרה, ולא נצליח להסביר, לתאר, להמחיש.

אני כבר יודע מה יקרה לי בדקות הראשונות של המשחק ביום שני, המחשבות שלי ינדדו כמה קילומטרים צפונה. אל הדממה שתעטוף את קריית אליעזר.

סבא אליעזר. צילום: אורטל דהן זיו

השערים, הרחבות, הדשא, הכניסות, המזנונים, הגדרות, הברזלים, חדרי ההלבשה, המנהרות, המדרכות, הזרקורים, המדרגות, המושבים, דבר לא יישאר. המקום בו קרו לנו ניסים ונפלאות, המקום בו רקמנו אגדות, שפכנו דמעות, המקום בו גדלנו, צעקנו ושרנו, כעסנו ואהבנו, צחקנו וגם בכינו, המקום בו אספנו אין ספור זיכרונות, הכל יתנדף מעל פני העיר והעולם ולא ישוב עוד, אף פעם.  איך נפרדים ומעכלים? כיצד מתמודדים עם הידיעה שכל שיוותר לנו הן תמונות וזיכרונות? שלא נראה אותו שוב לעולם?  

ובכן, לצערי כנראה שיש  תשובה- הזמן, המניאק הזה שלא דופק חשבון לאף אחד. המכוניות עם הצעיפים הירוקים יחלפו על פניו במהרה ולא יעצרו, במקום המוני אוהדים נרגשים, במקום טבעת אנושית וירוקה, בקריית אליעזר יהיה שקט. אין טרופיות שתיים בחמש, אין תורים, אין חבר'ה על הדשא. יש חניה, ריקה. יש יציעים, שוממים. יש מגרש, אך אין מי שירוץ עליו. זאת מחשבה בלתי נתפסת, עדיין. בקרוב הכל יעלם, ה-כ-ל.

הזמן ישטוף הכל. צילום: אורטל זיו דהן.

הזמן שוטף הכל, קובר הכל, מעלים ומרפא הכל, נרצה או לא נרצה. ומה יוותר לנו? מה נוכל לעשות? נוכל לכבד, להוקיר תודה, להנציח, לזכור.  "והגדת  לבנך", שהרי היום שבו יצטרפו אלינו אוהדים ירוקים אשר עבורם קריית אליעזר הוא רק סיפור, היום הזה יגיע מהר יותר מאשר נדמה לנו. לכן על כולנו להיות שליחיו, נושאי בשורתו ומשמרי מורשתו.

ביום שני בערב, רגע לפני שנכנס אל ביתנו הנוצץ, המפואר והמבריק, רגע לפני שנתקרב אליו בצעדים נרגשים ונתפעל מיופיו המרהיב, רגע לפני שנעבור בשעריו המבהיקים, נתרווח ביציעים הממורקים, רגע לפני כל אלו, בואו נעצור, לרגע.

ובאותו הרגע הפנו  מבטכם כמה קילומטרים צפונה, אל האצטדיון המזדקן, אל הדשא שכבר לא טורחים לכסח, אל הכיסאות הדהויים, אל הברזלים המחלידים והצבע המתקלף. תעיפו רגע מבט אל הבית הירוק והישן שלכם ותבטיחו לו, ובעיקר לעצמכם, לא לשכוח. צודק זובין, ישנן מנגינות שאי אפשר להפסיק.  אז כאשר ייפול אחרון קירותיו של קריית אליעזר, כאשר אחרוני הדחפורים יפנו את שאריות הבטון האחרונות, כאשר הלב הירוק של קריית אליעזר יידום לנצח, ככלות כוחו,  איזו מנגינה תשתחרר ממנו אל אוויר העולם?זובין מהטה, המנצח האגדי, אמר פעם שכאשר העולם כולו יחרב ותוהו ובוהו וחושך ישובו לפני תהום עדיין הסימפוניה התשיעית של בטהובן תמשיך להתקיים ולהתנגן בעולם. כלומר, ישנם דברים המסוגלים  לשרוד את מבחן הזמן והמציאות המשתנה, הכל תלוי במשמעות שאנו מעניקים להם.