הולכת השולל של אלי גוטמן

מאת גיא אדרי | הסופר מאיר שלו כתב פעם "יש אכזבות שמכבדות את מי שגורם להן". האם ניתן לומר זאת על אלי גוטמן ונבחרת ישראל?

בשישי האחרון החלה ברגל ימין נבחרת ישראל את מסעה אל עבר יורו 2016 , בניצחונות במוקדמות היורו על נבחרות קפריסין ואנדורה. ״המטרה היא להיות ביורו הקרוב בצרפת״ כך הצהיר מאמן הנבחרת לפני תחילת הקמפיין.״יש לנו סיכויים גבוהים סוף סוף להיות בטורניר גדול״ הפצירו השחקנים כאשר הנבחרת הוגרלה לבית שכולל את בלגיה, ווילס ובוסניה. השאיפה היא לתפוס את המקום השלישי, שיכול להוביל את הנבחרת אל המקום שעם שלם מייחל להגיע אליו כבר יותר מ44 שנים ,יש כאלו שיגידו הארץ המובטחת לשנת 2016, צרפת. אם יש דבר שבו ישראל אלופת העולם, זה בעיקר בהצהרות ודיבורים. אנחנו מומחים בלהכריז ולזרוק סיסמאות, אך בפועל המציאות היא שונה. המציאות כואבת.

שני משחקים, שני ניצחונות, 6  נקודות עם יחס שערים של 2-6 ועדיין עם כל השמחה שבדבר, הגיע הזמן לחזור למציאות הישראלית. כשנשאלתי לדעתי אם הנבחרת הנוכחית, לאחר צמד המשחקים המוצלח, מסוגלת להגיע ליורו הקרוב, עניתי בנחרצות שלא. מסיבות רבות, לצערי.

ראשית, אתחיל מהמאמן שאמנם הוא מהטובים בארץ, אבל לא הכי טוב ובוודאי שאינו מתאים לנבחרת. לצערי הרב, לא ראיתי שום דבר חדש בשני המשחקים האחרונים של הנבחרת, לא שיטה, לא הנעת כדור מהירה שמלווה בשינויי כיוון, תנועה ללא כדור של שחקני הקישור ושל המגנים ועל כן נותרנו נבחרת נסוגה, הגורמת לפערים די גדולים של שחקני הקישור מההגנה וכתוצאה מכך, גורמת להרבה שטחים ריקים שגורמים לנבחרת הלאומית להישאר חשופה מאוד ובהרבה מקרים, חלוצי היריבות מוצאים עצמם אחד על אחד מול בלמינו.

מוליך אותנו שולל, אלי גוטמן. צילום: אתר ההתאחדות.

ישראל יצאה בשן ועין במשחק הראשון בשישי בערב מול קפריסין. אלי גוטמן צריך להודות ליושב במרומים על כך שעזר לו באופן חריג בליל שבת וגרם ליד של מרציאנו להימתח חזק על מנת שהכדור לא ייכנס לרשת וייצא לקרן.

– מבין, חי ונושם ספורט? בוא לכתוב בספורט פאנל! זה קל.

כמו כן צריך להודות על המזל שנפל בחלקה של ישראל בהתחלת הקמפיין בהתמודדות מול קפריסין. אומנם הגענו להרבה מצבי הבקעה מול הגנה חלשה מאוד, אבל זה גם מעיד על היכולת של הנבחרת שלנו, נבחרת בינונית ומטה, שכן אם היינו נבחרת חזקה באמת עם שחקנים שיודעים לפרגן האחד לשני היינו מנצחים את קפריסין "העוצמתית" וה"מפחידה" 7:1 ולא מסתפקים ב 2:1.  מבחן התוצאה איננו החשוב בעיניי כי אם הדרך והיכולת, אשר בשתי הקדנציות של גוטמן לצערי נבצר ממני לראות. מעבר לאכזבה מניהולו המקצועי, גם התנהלותו האישית לוקה בחסר. ממציא סיפורים כל שני וחמישי בתקשורת, משנה דעתו כלפי הנבחרת, מוכר לנו סיפורים ומעשיות כאילו אנחנו לא יודעים כלום ושום דבר.

יש הרגשה כי תחת כהונת גוטמן, הלכנו עשרות צעדים אחורה ונבחרות שהיו בדרג נמוך, היום משתוות ברמתן אלינו ואף מציגות לעיתים רמה גבוהה יותר של כדורגל תוסס ואטרקטיבי, נבחרות מחויבות עם משמעת טקטית וחדוות משחק שיודעות בדיוק מה הן צריכות לעשות בשביל להגיע למטרה. יוון תהווה דוגמא לנבחרת כזו. לא נראה שיפור בנבחרת ישראל אלא להפך. יותר דיבורים ופחות מעשים. נראה כי המאמן אינו בוטח בשחקנים הנמצאים בכושר טוב וגם לא בשחקנים וותיקים, אשר יכולים לקדם את הנבחרת.

גם התנהלותו של גוטמן  בבחירת השוער הראשון, התפקיד הכי חשוב בהרכב השחקנים, נותרה באפלה מוחלטת, דבר שלא עוזר כלל לביטחון של השוער הצעיר של הנבחרת, אופיר מרציאנו (25),שלו זו הייתה הופעת בכורה בנבחרת, מה שמוביל לשאלה האם נכון לשים שוער צעיר וחסר ניסיון בפעם הראשונה במוקדמות היורו, כשברשותו אריאל הרוש המנוסה וגיא חיימוב, שכבר שיחק בקפריסין וגם באירופה יחד עם קריית שמונה.

ואיך אפשר להזכיר כישלון מבלי להזכיר את מוקדמות המונדיאל? הפסדנו נקודות יקרות מול קבוצות חלשות כדוגמת התבוסה הביתית נגד הרוסים.

ונעבור לסיבה השנייה המובנת מאליה לאכזבתי מהנבחרת. מי לא אם שחקני נבחרת ישראל.

מה שמבדיל בינינו לבין נבחרות אחרות המצליחות להגיע להישגים ולטורנירים הגדולים, הוא חוסר מחויבות לנבחרת. ״בשבילי להגיע לנבחרת ישראל זו זכות גדולה וזה מרגיש לי כמו להתגייס לצבא״, כך התבטא קובי מויאל קשרה של מכבי חיפה לסוגיית זימונו לנבחרת.

כך שחקנים שבאים לייצג את המדינה צריכים להרגיש ולהתנהל. אך יש תחושה כי השחקנים הנמצאים לרוב בסגל הנבחרת הישראלית קודם כל חושבים על טובת הצלחתם האישית לפני הצלחת הנבחרת בכחול לבן.

שחקנים רבים לא מציגים את יכולתם האמיתית, לא תופסים מנהיגות ולא לוקחים על עצמם יותר מדי כמו בקבוצות האם שלהם, אל המקום שבו הם מקבלים במה כדי להראות את יכולותיהם בפני קבוצות רבות בעולם, מול סקאוטרים של קבוצות אשר באים מאירופה כדי לעקוב מקרוב אחר השחקנים הישראלים ולהתרשם מהם ואולי אפילו להחתימם. הסגל הישראלי בשנים האחרונות מלא בהגשמה ובפוטנציאל שעדיין לא מומש משום  שלשחקן הישראלי אין את המנטאליות האירופאית של הווינר,של העבודה הקשה, אשר תבוא לידי ביטוי בניצחונות ובלחימה.

השחקנים לא נקיים מאשמה. צילום: אתר ההתאחדות.

במונדיאל האחרון אפשר היה לראות את הפערים ההולכים וגדלים בינינו לבין נבחרות ״בינוניות״,שהיו בדרג אחד מתחתינו כדוגמת קוסטה ריקה, שהגיעה עד לרבע הגמר, נבחרת שבעבר הייתה מקבלת 3 או 4 חתיכות מהנבחרת שלנו, הפכה להיות נבחרת מלהיבה, תוססת והתקפית, והכי חשוב-  היא הייתה מחויבת, נלחמה עבור זהותה.

כבר בשירת ההמנון הקוסטה ריקני היה ניתן לראות את הכבוד והגאווה שיש לשחקנים הללו כלפי מולדתם ואת  האחווה בין השחקנים אל המדינה אותה מייצגים. אצלנו נראה כי השחקנים דואגים אך ורק לעצמם, הם אגואיסטים ולא איכפת להם מאיתנו, הקהל.

רק דק׳ לפני הטיסה לקפריסין עוד היו לשחקנים בעיות עם המענקים אשר יקבלו עבור הקמפיין הקרוב ועל ההופעות שלהם במדי הנבחרת. כמובן שפה לא הסתיימה הפרשה של הכסף. למי שלא יודע יש הסכם בין השחקנים להתאחדות שכל שחקן בכל נסיעה למשחק אחד באירופה מקבל 500 יורו כדמי כיס. במשחק החוץ הראשון נגד קפריסין שחקננו היקרים וה"רעבים לאוכל" קיבלו אך ורק 250 יורו לבזבוזים ולפינוקים ולא 500 כפי שהם סגרו תחילה עם ההתאחדות, ובעקבות כך הודעות יצאו לתקשורת כגון "איך זה ייתכן שלא משלמים להם את מה שמגיע להם ושלהתאחדות אין מילה".

אז אם יורשה לי, כמה מילים לסגל לשחקני הנבחרת- אחרי כל עוגמות הנפש שגרמתם לנו הקהל הישראלי במשך השנים אתם צריכים להחזיר לנו המון. איבדנו בכם את האמון, גרמתם לנו להיות אדומים מבושה, בכל פעם שבאנו, לתמוך בליבנו ובכיסנו, אתם לא החזרתם על המגרש. קיבלתם וקיבלתם ולא החזרתם בחזרה. הגיע הזמן שתחזירו על המגרש את כל מה שלקחתם ועד שלא תחזירו,לא מגיע לכם לקבל שום דבר בחזרה,כי לשרת בקרבי לא שירתתם, שרות צבאי כמו שצריך בקושי ביצעתם ואם ביצעתם אתם יודעים טוב מאוד שזה לא היה כמו שאר החיילים במדינה, אז כאשר אתם מגיעים ללבוש את המדים הלאומיים, הדבר היחידי שאתם צריכים לעשות זה להרגיש גאווה ,להחזיר כבוד לאלו שהולכים ונלחמים עבורכם,על מנת שתוכלו להמשיך להביא שכר מצוין ומכובד הביתה ושתמשיכו ליהנות ממה שאתם יודעים לעשות הכי טוב. לשחק כדורגל.

לסיום הייתי ממליץ לכם,מאמן הנבחרת ושחקני הנבחרת היקרים שאני כל כך אוהב, לשכוח את שני המשחקים האחרונים, כי אותם הייתם חייבים לסיים עם 6 נקודות, אחרת זו הייתה בושה. הרי לכולנו ברור שהמבחן האמיתי שלכם הוא בשלושת המשחקים הקרובים נגד אריות הבית בוסניה, וויילס ובלגיה. נגדן זה לא יהיה אותו סיפור, נגד נבחרות אלו חייבים לשמור על שער ריק ולא לפחד לשחק התקפי וברגע שתנצחו את אחת הגדולות, אולי יהיה אפשר לפנטז על ישראלים בכר הדשא בצרפת ולא רק ביציעים.

הכותב הינו תלמיד במכללת ספורט פאנל בניהולו המקצועי של נדב יעקבי