top of page

הסמלים בוכים בלילה

תמונת הסופר/ת: Raphael KabessaRaphael Kabessa

 מאת דניאל היט| עולם אכזר הוא עולם הכדורגל, עבור כל הצדדים המעורבים בו. עבור האוהדים, שלא עובר יום מבלי שהם חושבים על קבוצתם האהובה, עבור הבעלים שמוציאים ממיטב כספם כדי להעמיד קבוצה תחרותית, עבור המאמנים שצריכים לספק ניצחונות במינימום סבלנות כלפיהם ולשחקנים שצריכים לשמור על אורח חיים ספורטיבי בכל יום ולתת את המקסימום כדי להרשים את המאמן.

השלב הכואב ביותר לספורטאי תחרותי בכלל ולכדורגלן בפרט הוא השלב בו הוא נמצא בשלהי הקריירה. בשלב הזה, כשהוא מאבד את המהירות והחדות שלו ובד"כ גם את מקומו בהרכב, יתחילו גם להגיע ביקורות קשות מהקהל – שריקות בוז, קריאה לפרוש ואפילו קללות.  מעטים האוהדים והפרשנים שיזכרו לאותו שחקן מבוגר את ימי הזוהר הגדולים שלו, אלא יתמקדו בהווה והשחקן עצמו יהפוך מנכס לנטל.

הכאב הזה כפול ומכופל כשמדובר בשחקנים שנחשבים סמלים במועדון שלהם, שאת רוב הקריירה שלהם (אם לא את כולה) העבירו במועדון מסוים למרות שהיו להם הצעות נכבדות ממועדונים נכבדים עוד יותר. סמלים כמו סטיבן ג'רארד, צ'אבי הרננדז, פרנצ'סקו טוטי ורבים אחרים, שעשו קריירה מדהימה ותרמו את השנים הכי יפות שלהם בקריירה למועדון בו הם גדלו, הגיעו לגיל 35 ופתאום הם נמצאים במצב שהם לא היו בו מעולם – הם כבר לא קונצנזוס, הם כבר לא שחקני הרכב קבועים, לפעמים גם לא בסגל. הם איטיים יותר, משחקים לאט יותר ולא מסוגלים לעשות פעולות פשוטות שלפני כמה שנים היו יכולים לעשות אפילו בעיניים עצומות.

סטיבן ג'רארד. באנפילד כבר מתגעגים.


בסרט "האביר האפל" ניתן למצוא את הציטוט שמתאר את הסיטואציה הזאת בדרך הטובה ביותר: "או שאתה מת כגיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל". לשחקנים האלה יש כמה ברירות: לקבל את המצב ולהפוך להיות שחקני סגל ולא שחקני הרכב (כמו פרנצ'סקו טוטי ברומא), לפרוש במדי הקבוצה הנוכחית שלהם (כמו שגרמו ליניב קטן לעשות השנה במכבי חיפה, למרות שהוא הרגיש שיש לו עוד מה לתרום), לעבור לקבוצה אחרת באותה מדינה (כמו שעשה ריו פרדיננד אחרי שלא הוצע לו חוזה חדש במנצ'סטר יונייטד) ,או להישאר נאמן לקבוצה שבאת ממנה ולעבור למדינה חדשה (כמו שבחר לעשות סטיבן ג'רארד וכנראה יעשה צ'אבי) כדי לחוות חוויה חדשה ואחרונה לפני הפרישה (ועל הדרך להוסיף עוד כמה שקלים לפנסיה).

העניין הוא שככל שיעברו השנים יהיו יותר ליגות שיהיו מוכנות להציע לאותם שחקנים משכורות עתק ונראה פחות סמלים מסיימים את הקריירה במועדון בו הם כיכבו כל הקריירה, כשיותר ויותר שחקנים ייסעו לסיים את הקריירה בארה"ב, קטאר, הודו וסין. הרומנטיקה תיעלם והכסף ידבר, אבל בעוד הסמלים הללו יקבלו את הכסף שלהם במקום אחר, לנו האוהדים תמיד יישאר החלל הזה שיזכור את אותם סמלים ואת הרגעים המתוקים שהם העניקו לנו. כי את הזיכרונות שנחקקים בראש ובלב אי אפשר לקנות בכסף.

כותב הטור הינו תלמיד במכללת "ספורט פאנל" בניהולו המקצועי של נדב יעקבי

コメント


bottom of page