הפעם ראשונה שלי

מאת דניאל בן סעדון | הפעם הראשונה שלי הייתה בגיל 12. לפני שאתם מעקמים פרצוף או מתייגים את העמוד הרשמי של משטרת ישראל בפייסבוק, הרשו לי לספר לכם על מה אני מדברת

ישבתי בשיעור מתמטיקה, ליד מי שהיה אהבת נעוריי הנכזבת, ופתרתי תרגיל שהמורה כתבה על הלוח כשהדלת נפתחה. אבא שלי עמד שם, עם החיוך הזה שלו, ואמר שהוא בא "לקחת את דניאל כי אנחנו טסים לחו"ל". כמה שעות אחר כך כבר היינו בקפריסין.

אולי זה בגלל שהייתי קטנה, אבל הכל היה נראה לי כל כך גדול. נחילים של אוהדים ירוקים שטפו את הרחובות של ניקוסיה, גדשו את האוטובוסים וזרמו לכיוון האצטדיון, רועשים ושרים. אוהדים אנגלים עם פנים ורודות, חולצות אדומות וגלונים של בירה, הסתובבו בין הסמטאות של מרכז העיר, שיכורים. והיה קר. אני זוכרת שקפאו לי האף וקצות האצבעות. מחוץ לGSP אבא קנה לי צעיף צמר חצי ירוק חצי אדום.

כרכתי אותו סביב הצוואר בגאווה, ונכנסנו. אבל גם כל החום שבעולם לא היה יכול למול הצמרמורת שהעבירה בי המנגינה של הצ'מפיונס. ובכלל לא הבנתי כדורגל באותם ימים. לא אגזים אם אומר שהידע שלי בתחום הסתכם בפוסטר של דיויד בקהאם שהיה תלוי לי בחדר, ולא בגלל הבעיטות החופשיות הנפלאות שלו, אם אתם מבינים על מה אני מדברת… היה משהו בירוק הזוהר של הדשא והרעמה הבלונדינית של דייגו פורלאן, שהפנט אותי עד שלא יכולתי להוריד את העיניים שלי מהמגרש.

החולצות האדומות של השדים מאולד-טראפורד, שלכל הבנים בכיתה היו קלמרים עם הסמל שתפור עליהן, אמנם תפסו לי את המבט, אבל בסופו של דבר אלה היו השחקנים בירוק שתפסו לי את הלב. כמה קיטשי, ככה אמיתי.

התאהבתי במכבי חיפה של פראליה, רוסו, ז'אנו, בנאדו, חרזי.. התאהבתי באיגביני, בגול המדהים של קטן, וזה של ז'וטא, שעד היום לא יוצא לי מהראש. ועד היום אני מאוהבת.

צילום: מתוך האתר הרשמי של מכבי חיפה


לפעמים אני לא מאמינה שהייתי שם, או שסתם בא לי להיזכר, אז אני פותחת את אלבום התמונות שמונח אי שם במעמקי הארון שלי, מאובק. ואני נקרעת מצחוק. אלוהים אדירים, איך נראיתי בגיל 12, ולמה לעזאזל אף אחד לא אמר לי לעשות משהו עם השיער הזה שלי?

אבל היום זה עושה לי קצת עצוב. לא העובדה שהייתי אסון אופנתי בקנה מידה של שואה גרעינית, אלא הגעגוע. געגוע לקבוצה המדהימה הזאת שהייתה לנו פעם. לאימפריה, שתמיד נלחמה בצמרת, שהייתה אימת הליגה. זו שחבורת הליצנים שלובשים היום ירוק בקושי מגיעה לקרסוליים שלה, והפכה אותה לבדיחת העונה. מקום שמיני בליגה, ארבע נקודות מעל הקו האדום. פלייאוף עליון נראה כמו חלום רחוק, מקום בצמרת נשמע כמו הזיה פסיכוטית, והמילה ניצחון בכלל לא נמצאת בלקסיקון.

אחרי רצף הזוי של משחקים מזעזעים – שהתחיל בהתפרקות מול בית"ר והעזיבה של סאלה, המשיך באובדן הגביע, תיקו מביך בפתח תקווה וקריסה טוטאלית מול הצהובים בבית, ונגמר בתצוגת אין-כדורגל מבישה בגרונדמן מול קבוצת תחתית מהליגה הלאומית – אנחנו מגיעים למשחק מול הפועל רעננה מחר. פאקינג הפועל רעננה. מקום 11 בטבלה עם ארבעה ניצחונות בקושי ומאזן שערי זכות כמעט הכי נמוך בליגה. קבוצה יותר אפורה מהחולצה של לירן.

ובכל זאת, מנקר בי החשש שלא נצא עם שלוש נקודות. או אפילו אחת. תראו איך אנחנו נראים… חוליית ההגנה בראשותו של מר פנדל קינן איבדה את זה לגמרי. הקישור כבר מזמן לא אנמי, הוא מת ונרקב ואכלו אותו התולעים. ושחקני ההתקפה, בבקשה, שמישהו יקרין להם איזה סרט על מלחמת העולם השנייה, שיקבלו מושג קלוש על מושגים כמו בליץ, טיל או מה זה אומר שהם מקבלים כסף בשביל להפציץ ת'שער, כי בינתיים זה נראה כאילו הם מפזזים בוודסטוק עם פרחים בשיער.

ובלבול, אחח בלבול… וזה ממש לא מסוג האנחות שהיית רוצה לשמוע מבחורה. רק מבלבל את השכל כמו תקליט שבור על איזונים כלשהם שהוא צריך למצוא. אז שמישהו יביא לו את האיזונים האלה שלו ושיתחיל לעבוד, כי בקצב הזה אנחנו בלאומית וזה ממש לא מתאים לי.

יש לי ספינינג בימי שישי בצהריים.

צילום: מתוך האתר הרשמי של מכבי חיפה


  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube
  • Twitter
לוגו אריה עברית 2020.png

© 2020 עיצוב ובנייה קבסה תקשורת כל הזכויות שמורות   kabessa.co.il

  • Facebook
  • Instagram
  • YouTube
  • LinkedIn Social Icon