ואולי ביום יפה…/זיו גן אל

שניה לפני שהמסע לעבר הגביע מתחיל, מצאתי את עצמי במסע אל העבר, לאותו גביע שאז לא ידע עד כמה נדיר הוא…

הרבה אומרים שיש לי מזל שנולדתי לאהוד את מכבי חיפה ותאכלס ? הם די צודקים, הרי חוויתי כל כך הרבה עם הקבוצה שלי – אליפויות, שתי העפלות לליגת אלופות, שמינית גמר גביע אופ"א, גביעי טוטו, ניצחונות מטורפים וכמובן הפסדים כואבים ברגעי הסיום שאולי עדיף לשכוח, אפילו אליפות היסטורית אצל האחות הקטנה מרוממה. אבל דבר אחד חסר לי, אוי כמה שאתה חסר לי…גביע מקולל שכמותך!

אז אמנם בפעם האחרונה שקפטן ירוק הניף גביע הייתה אי שם בשנת 1998 כמה שנים לאחר שהגחתי לאוויר העולם אבל במעמד עצמו לא נכחתי. מאז שנה אחר שנה שאני מפנטז עלייך, כמו תיכוניסט שמאוהב בילדה הכי יפה בשכבה, כמו הפנטזיה של ציפי על כס השלטון, כמו..בקיצור נראה לי שהבנתם, אבל לצורך הדגשה סופית, באותו גמר בעונת 97/98 פתח בהרכב לא אחר מאשר מרקו בלבול שהיום כאמור עומד על הקווים.

והנה שוב מגיע אלינו חודש ינואר ומביא איתו את השנה החדשה, את הקור העז וגם גשם מידי פעם. אבל הכי חשוב, הוא מביא את הגביע. ושוב כמו בכל שנה מתעוררת בי ההתרגשות, הציפייה הזאת שאולי, אולי סוף סוף – גם אני אזכה לטעום כבר מהדבר הזה שנקרא גביע המדינה.

נכון להיום, אני בספק רב שאפילו אחרוני המהמרים והאופטימים יהמרו על הירוקים אבל משהו בי אומר אחרת.אולי דווקא עכשיו שהמצב כל כך אפור, אולי דווקא עכשיו שכל משחק אנחנו משחקים נגד שופט אחר, אולי דווקא עכשיו שזאת ה"מכבי חיפה" הכי לא מכבי חיפה שראיתי, אולי דווקא עכשיו שהגמר יערך בסמי עופר, כן מר ניר ברקת, בחיפה! במקום להתבכיין שהגמר ישוחק באיצטדיון הכי יפה בארץ ובעיר הכי יפה – תתעסק באולם המפואר והמטפטף שלך, כי יש לך גמר לארח בו עוד חודש.

אז לסיכום, אגנוב לאייל את המשפט ואזמזם : "ואולי ביום יפה ניפגש מתישהו…"

#גביעהמדינה