top of page

וזה שלא יודע לכבוש

תמונת הסופר/ת: Raphael KabessaRaphael Kabessa

מאת עידן בן נפתלי | בדומה למכת הבכורות שפסחה על בתיהם של היהודים, גם מכת היוהרה פסחה על נבחרת בלגיה

ממרומי המקום הרביעי בעולם, בידיעה שהם יותר טובים, השדים האדומים באו לטדי וידעו שבלי 3 נקודות הם לא חוזרים לבלגיה- ובעצם למה להם לחזור לבלגיה? הרי הם משחקים מחוצה לה.

מרגע שהמשחק החל ועד למחצית, עבר לי בראש אותו התסריט מהדקה ה45 בשבת בחיפה, שהנה, שוב כמו פוליטיקאי הבטחנו ולא הצלחנו לקיים. אמנם המשחק נגמר בהפסד מינימלי, ולו אתה, קורא חביב, היית שואל כל אחד מבאי האצטדיון אם ״הוא קונה 1-0 לבלגים״ הוא היה מהנהן בהסכמה ואומר שמבחינתו זה ניצחון. כמו שנאמר: ״ניצחון שמיצחון״.


הפסדנו את המשחק, הפסדנו אותו בגדול והפסדנו אותו לעצמנו. אני לא יודע מה גוטמן אמר לשחקנים במחצית, אבל זה (כמעט) ועבד. עלינו חדים, מאיימים ובעיקר ללא רגשי נחיתות. מבחינתי נקודת המפנה במשחק, שהראתה שמשחק הזה בהישג יד של נבחרת ישראל לא הייתה באדום של וינסנט קומפאני, אלא בחילוף המוקדם של אדן הזארד. בכל פעם שיש קצת גלים, הסקיפר הבלגי נוטש את הספינה באלגנטיות, ברגע הזה ידעתי שאפשר לעשות משהו גדול ולהיות גיבורי ישראל ללילה אחד.

על ארבעה בנים דיבר הכדורגל- החכם, הרשע, התם, וזה שאינו יודע לכבוש. האחרון, כפי שניחשתם, מסמל את נבחרת ישראל. עם איך שנבחרת ישראל שיחקה במחצית השניה, היא הייתה שווה שער, שניים או שלושה, ואם לא הצריח הבלגי קורטואה זה אכן היה קורה. כשישראל מנצלת את הפוטנציאל שלה, כשניר ביטון ורמי גרשון פותחים, כשטל בן חיים נכנס במחצית רענן מול שחקני הגנה עייפים ומוצהבים, אפשר לעשות דברים גדולים. ושוב, כמעט ועשינו משהו גדול.

המשחק הזה מהווה הצהרת כוונות לגבי היכולות והאיכויות של הנבחרת של גוטמן. אם אנחנו רוצים- אנחנו יכולים ללחוץ. אם אנחנו רוצים- אנחנו יכולים לבעוט. אם אנחנו רוצים- אנחנו יכולים לבעוט. אם אנחנו רוצים- אנחנו יכולים לעלות.

ולפני שנסיים, ברכותיי ליושבי היציע הצפוני- שזכו לחזות במשחק כדורגל בחצי אחד של המגרש, ותנחומיי ליושבי היציע הדרומי- ששילמו ממיטב כספם וסבלו.

留言


bottom of page