חיפה-מילאנו,ערים תאומות

מאת בן טרבס | המרחק בין מילאנו לחיפה הוא גדול. גאוגרפית, תרבותית וכנראה גם פוליטית. בכדורגל לעומת זאת, הדמיון בין שתי קבוצות משתי הערים הללו הוא מדויק להפליא. על שתי אימפריות שהתרסקו לתוך עצמן

הכל כבר נכתב על מצבה העגום של מכבי חיפה העונה, בהמשך לעונות הקודמות. הבוז שחזר כמו בומרנג למול המפלצת הגדלה במכבי ת"א, ההידרדרות לאפרוריות בינונית שמלווה בהסתמכות על שחקנים ומאמנים בינוניים, ועל עצבים ואדישות מצד האוהדים, שלמרות שממשיכים להיות נאמנים וטובים, המוצר האהוב שהם משלמים עליו פשוט מחזיר ב-0 תמורה.

צילום: פייסבוק מכבי חיפה.

בדמיון מופתי (או שלא), גם באיטליה המצב דומה אצל מילאן. כבר כתבו על ברלוסקוני ועל פיזור הכסף שלו במסיבות בריכה או על מימון משפטים, על התנהלות מועדון שלא מתאימה למילאן הגדולה של שנות ה-90 וה-2000, ועל התפשרות על מאמנים ושחקנים בינוניים תוך כדי התנהלות רכש קלוקלת ביותר.

יש הבדל בין יעקב שחר לסילביו ברלוסקוני, אמנם שניהם רוצים מאוד בהצלחת הקבוצה שבבעלותם ושניהם מנסים לפחות לעשות הכל בשביל זה, אבל הם נכשלים מחדש כל פעם. הכנסות יש, למכבי חיפה מעסקיו של שחר, ולמילאן מהספונסר Fly Emirates ושאר מרצ'נדייז (כולל בשוק האסייתי). ההבדל הוא בהנהגה – בעוד שחר פעיל מעבר לרצון הטוב, ברלוסקוני מינה את הבת שלו ברברה לאחראית.

ברברה תפסה את מקומו של אדריאנו גליאני כאיש החזק במילאן, וגם דיבורים על עזיבה של המנהל המיתולוגי בסופו של דבר נעלמו אחרי שהוא הסכים 'לקבל את מרותה' של ברברה. בניתוח מעמיק של הקבוצות, אפשר לראות קווים דומים בהמון דברים – מילאן לא יכולה להפר את חוקי הפיירפליי ולכן מוציאה כסף (או לא מוציאה בכלל) על רכש בינוני, כזה שלא היה ראוי לספסל של שנים עברו.

גם במכבי חיפה הכסף הקיים הולך על רכש בינוני ומטה שלפעמים פשוט מגיע ונעלם במהירות שבא הגיע (פרישקין, בוליאט, ססארץ', הבר, פורוקרה). זו התנהלות רכש הזויה על גבול הבזויה, משני מועדונים שהיו בעבר ענקיים, להסתמכות על שחקנים אלמוניים או פלופים מקבוצות אחרות. בזמן שיש המון דיווחים על כך שמילאן מחפשת מגן שמאלי, אורבי עמנואלסון (ששוחרר בתחילת העונה כי לא היה כסף לחוזה שלו) מתייבש ברומא.

בזמן שיש ביקורת על כך שג'יאקומו בונאבנטורה שעלה 10 מיליון יורו לא תורם, עאדל טאראבט (שסעיף הרכישה שלו היה 7 מיליון) מחפש דרכים לצאת מקווינס פארק ריינג'רס. והדוגמאות עוד רבות. גם במכבי חיפה בחירת השחקנים לא טובה גם כן, במקום לתת את הבמה לצעירים המאוד מוכשרים שלה, מכבי חיפה ממשיכה בהבאת שחקנים שלפעמים נראה שהקשר בינם לבין כדורגל הוא מקרי בהחלט.

בגלל הדברים האלו, אפשר להבין את תסכול האוהדים (לא כזה מגיע לחוליגניזם). גם בתחלופת המאמנים אפשר לראות קווים דומים, במכבי חיפה הימרו על עטר, על בנאדו ועל סטנוייביץ', ועכשיו על מרקו בלבול. במילאן הימרו על מסימיליאנו אלגרי אחרי עונה סבירה בקליארי, כשגם האליפות שמילאן לקחה תחתיו הייתה הודות לשחקנים שהיו לו, ולא כי הוא מאמן גדול. שנה אחרי שזלאטן ותיאגו סילבה נמכרו, מילאן התגלתה בבינוניות שבה. אחרי שאלגרי פוטר מילאן הימרה על סיידורף שלא נשאר וההימור הבא כבר היה מוכן – אינזאגי.

הנושא השלישי הוא הסתמכות על שחקן גדול אחד – במילאן זה היה עם באלוטלי בעונה שעברה, והשנה זה עם ז'רמי מנז. במכבי חיפה ניסו את זה עם בניון וזה לא מצליח, וגם כשהוא בחוץ הקבוצה מגמגמת.

המצב הנ"ל גורם לשתי הקבוצות לדשדוש באמצע הטבלה בליגה שלהן כבר כמה שנים, לתחושת אדישות מצד הקהל ולחושך מוחלט בקצה המנהרה. נכון שבעל המאה הוא בעל הדעה, ואמנם ברלוסקוני ושחר מכניסים את הכסף שלהם, אבל הכסף מושקע בצורה כ"כ לא נכונה, מה שגורם לקבוצות האלו להיראות כמו שהן נראות. אני שומע השנה הרבה פעמים משהו מוזר על שתי הקבוצות – בהפסדים שלהן, אומרים ש'לא הגיע להן להפסיד', אבל מצד שני, הן לא עשו משהו כדי שיגיע להן לנצח.

האוהד הממוצע יכול לאכול הרבה קש מהקבוצה שלו, אבל ברגע שהוא מבין שהקבוצה שהוא אוהד הפכה לאסקופה נדרסת ולעלה נידף ברוח שנשר מהעץ – המצב עגום.

#יעקבשחק #מילאן #מכביחיפה #סילביוברלוסקוני