לאן נעלמו הסמלים?

לאן נעלמו הסמלים? מאת: גדי בלום| הכסף הגדול נכנס וסיים את עידן הסמלים בכדורגל הישראלי. בחינה של ההיסטוריה הטרייה יחסית מראה שאותם כדורגלנים שוויתרו על המעמד לטובת האינטרסט הכלכלי או המקצועי, פגעו באופן בלתי הפיך במורשת שלהם וסללו את דרכם לתהום הנשייה של הענף בתהליך התבגרותו של אדם קיים תמיד מרכיב הגעגוע, התחושה שבעבר הכל היה הרבה יותר טוב. תכונה זו לא נעלמת מחייו של אוהד הכדורגל. כל שיחת אוהדים תגיע בשלב מסויים לשלב הנוסטלגיה שלה. נדמה כי בקרב אוהדים רבים קיימת התחושה שרמת הכדורגל היתה טובה יותר בעבר ושרמת השחקנים של היום נמוכה מזו של פעם. תחושה זו היא כמובן סובייקטיבית וישנו, כאמור, מרכיב נוסטלגי המחזק אותה. בקרב אוהדים רבים, האהבה הגדולה לכדורגל מורכבת מתחושה נוספת שאינה קשורה לרמת המשחק. תחושות השייכות והחיבור הרגשי לשחקנים (או יותר נכון לשחקן מסויים בקבוצה) היא זו שסוחפת ומרגשת צופים רבים בלי קשר לרמת הכדורגל של הקבוצה (גם בליגות הנמוכות צופים מאות ואלפי אוהדים המתחברים לקבוצה מסיבות אלו). כאשר בוחר אוהד הכדורגל בילדותו את הקבוצה שילווה כל חייו, הוא עושה את בחירותיו מסיבות שונות. אחת הסיבות המשמעותיות ביותר היא חיבור לשחקן הבולט מעל שאר השחקנים ברמת המשחק שלו, אך אולי חשוב מזה, בערך המוסף שמחבר אליו את אוהדי הקבוצה. לשחקן זה יוצמד לא פעם הכינוי "סמל". זכיה בכינוי "סמל" מחייבת עבודה רבה ומי שמשיג את המעמד הנכסף זוכה לתהילה גם בשנים לאחר הפרישה. אוהד ותיק של הפועל פתח-תקוה יזכיר בכל שיחה על קבוצתו את השם נחום סטלמך, אוהדי מכבי תל אביב תמיד יהללו את אבי נמני וכשאוהד בבית"ר ירושלים מזכיר את המשיח, הוא מדבר כמובן על אלי אוחנה. הדבר עומד במבחן גם כאשר שואלים את אוהדי יובנטוס על אלכסנדו דל פיירו ואת אוהדי ליברפול על סטיבן ג'רארד.

סטיבן ג'רארד. זה סמל צילום: AP

את הכינוי "סמל" ממש לא פשוט להוויח, הוא מחייב עמידה בתנאים מאוד מסויימים: שחקן בית – התנאי החשוב ביותר מחייב את השחקן להיות שחקן בית שגדל במועדון. התמדה –  השחקן חייב לשחק במועדון שנים רבות (עדיף כמובן שלא יעזוב לשום מועדון באותה הליגה). הקרבה –  אם וכאשר מתקבעת התפיסה שהשחקן הקריב את הקריירה האישית שלו למען הקבוצה. (דל פיירו ואוחנה שיחקו בליגה השנייה כשקבוצתם ירדה ועזרו להעלותה חזרה לליגה הראשונה ולזכות באליפות מיד לאחר העלייה. ג'רארד ויתר במשך שנים על הצעות מפתות ממעדוני פאר למרות שלא זכה אפילו באליפות אחת במדי ליברפול). ​

זהבי. קפטן כן, סמל לא. צילום: קובי אליהו.

זה לא סוד שהכדורגל הישראלי לא מצליח לייצר כשרונות כדורגל גדולים. גם כאשר משחק בליגה שלנו שחקן ברמה גבוהה, ברור לכולם שזה רק עניין של זמן עד שימצא את עצמו מעבר לים. מסיבות שונות אין המצב דומה לשנים עברו בהן שחקנים מוכשרים נשארו לאורך שנים בליגה הישראלית ויצרו בהצלחתם חיבור גדול לאוהדים. במצב זה נשאר לאוהד הכדורגל הממוצע להיאחז בציפייה משחקן הבית אשר נשאר במועדון להתמיד, להקריב ולהפוך ל"סמל". בשנים האחרונות נעלם מחיינו כמעט לחלוטין הכינוי "סמל". הכסף הגדול מצליח לפתות שחקנים רבים, כאלה שקיימים אצלם כל התנאים להפיכתם "סמל" במועדון ועל אף מחאות האוהדים שבורי הלב, בוחרים לעזוב, לפעמים לטובת הצעה מהיריבות הגדולות ביותר. המעבר הבלתי נשכח של שמעון גרשון מהפועל תל אביב לבית"ר ירושלים מסמל אולי יותר מכל את ראשית התופעה. עוד שיא של התקופה האחרונה נרשם עם מעברו של גילי ורמוט מהפועל למכבי ת"א יממה לאחר הדרבי ביניהן. בשונה מבעבר, שחקני הכדורגל ברובם מעדיפים לוותר על שיקולי אהדת הקהל ובוחרים מתוך שיקולים שונים לעזוב את המועדון בו גדלו על מנת להתקדם באופן כלכלי או מקצועי. שיקולים אלו לגיטימים לחלוטין ונעשים כמובן מתוך הבנה שקריירה של כדורגלן מקצועי קצרה מאוד, אך כאשר נבחנת העזיבה בפרספקטיבה של זמן, נראה שלא תמיד היא היתה כדאית. גרשון אינו נתפס כדמות נערצת לא בעיני אוהדי בית"ר (מבחינתם הוא גדל בהפועל) ולא בעיני אוהדי הפועל (אשר לא סולחים לו על המעבר לבית"ר). הדבר יהיה נכון ככל הנראה גם כאשר יפרוש גילי ורמוט מהמשחק. תהליך זה של "נטישת הסמלים" וחוסר היכולת של מועדוני הכדורגל לייצר שחקני בית אשר יגרמו לחיבור הרגשי של הקהל כבעבר, גורם לצופים רבים להיות פחות מעורבים ומרחיק לא פעם אוהדים מסורים שהחיבור היחיד שנשאר להם לקבוצה הוא חסד הנעורים. גם כאשר הקבוצה מצליחה ומנצחת קיימת ההרגשה שמשהו חסר. אולי מפני שנותרו הסיפורים הנוסטלגים ואולי מפני שאוהדים רבים מבינים שבעידן הנוכחי לא יהיו יותר "סמלים".

כותב הטור הינו תלמיד במכללת "ספורט פאנל" בניהולו המקצועי של נדב יעקובי

#כדורגלישראלי