נקודת ההתכנסות / יוסי יוסף

אין סיבה שתעשו זאת ואולי לא תמצאו הרבה כאלו, אבל אם תפגשו סטודנט לאמנות ותבקשו ממנו להסביר את הכותרת, הוא יספר לכם שהוא פגש בשנתו הראשונה את המושג "נקודת מגוז". המונח שנולד בתקופת הרנסנס, מתייחס לעניין הפרספקטיבה בציורים ולמעשה הוא טכניקה שיוצרת את אשליית העומק בתמונה, על ידי יצירת התכנסות של קווים לנקודה אחת במרכזם. כדי להמחיש את הטכניקה, המרצים נוטים להראות את היצירה המפורסמת של ליאונרדו דה וינצ'י – הסעודה האחרונה, בה מתקיים השילוש הקדוש של מתמטיקה, אמנות ומדע. לעיתים הם לא מסתפקים בהצגת שקופיות בכיתה והם יוצאים לסיור במוזיאונים השונים. אמש, יכלו אותם מרצים לזכות בהזדמנות בלתי חוזרות להצגה דוגמה מצוינת למונח ולהושיב את האמנים הצעירים ביציע הדרומי ולצפות בהצגת התפאורה המשוגעת ביציע ממול. להתעמק על כל פלקט מנצנץ ושלוחות של קרן שמש ירוקות שהתפזרו מהלב הסמל ועד לקצוות היציע.

אם רוצים להמחיש מטאפורית את המונח, הם היו יכולים גם להביט מטה אל הדשא ולצפות במשחק שהתכנס לו אל תוצאה אחת מתסכלת, אך כזו שמשאירה תקווה להמשך. את יסודות הקווים, הניח המנהל המקצועי עוד בחלון הנוכחי ואת האפקט העומק יכולנו להרגיש בחילופים. ספסל עם קהת, רוקאביצה, עזמי, גלזר ודקל ממחיש בצורה הכי טובה את השינוי המהיר וההתעשתות שבאה אחרי הירידה הגדולה. כל זאת בתנאי שהסגל יחזיק עד לסיום העונה וייפטר מהפציעות המסורתיות מדי אמצע/סוף עונה. בצדדים הרווחנו ילד פעלתן ודינמי ובחלק האחורי קפטן אמיתי ושלא יבלבלו את המוח. גארי, בהיעדר דקל הוא האמא של הקפיטנים.

(ג'ון "המשמיד" קולמה) צילום: אורטל דהן זיו

דבר אחד שעלול להטעות, בדיוק כמו ההתמודדות מול הצהבת, הוא נושא הפרספקטיבה. העיקרון הגאומטרי שעומד בבסיסו מאפשר לעצמים רחוקים יותר להראות קטנים ולקרובים יותר להראות גדולים. וכך גם מעמד המשחק והיצרים הנלווים לו. אם ניקח את ארבעת המשחקים מול מכבי תל אביב והפועל באר שבע וננתק אותם מהמשחקים מול הרעננות והסכנינאים, אפשר להיות מרוצים בהחלט. אבל בדיוק כמו אשליית הגודל – הראייה מטעה. כשלא לקחנו את גורלנו בידינו ואפשרנו את פיחות מעמדנו בליגה, קבלנו מכבי חיפה עם שם של קבוצה תוקפת ובפועל היה לנו סגל שבקושי יודע להתגונן. ההתדרדרות גרמה לנו להבין באיחור שלא קיימת יותר קבוצה ששוטפת את המגרש בצורה התקפית, לא מול הקטנות ובטח שלא מול הגדולות.

כשאמן רוצה להשתמש בשיטת נקודת המגוז הוא חייב לבצע שני דברים:

הראשון – לציין את נקודת ההתכנסות בקו האופק, כך שלמתבונן יהיה תמיד לאן להביט ולשאוף

השני – לבסס את הקווים האלכסוניים על אובייקטים שמצויים במרחב הציור: הוא יכול להשתמש בחלונות, קירות בתים, קרניזים או במרצפות. כלומר, לאחר ששרטט את הקווים, הוא אמור למחוק אותם ולהציב במקומם דבר מוחשי שיגרום לצופה ביצירה להאמין שיש מימדים נוספים ותוכן, בדיוק כמו מחיקת האמצע הפריך ונטול קשרי גרזן שהעמדנו מאז עזיבתו של ג'ון "המשמיד" קולמה ועד לחידושו על ידי נטע לביא-ואצק-אלושי. הטעות הנפוצה היא לוותר על אחד מהם נגד קבוצות מתגוננות אבל כאמור, קבוצה התקפית אנחנו כבר מזמן לא. וכדי להתקדם ולהפוך לכזו, צריך להחליף את המים באקווריום בהדרגה.

אז אני בהחלט מקווה שמדובר בתחילתו של רנסנס קשרי האמצע, החלק הכי חשוב בכדורגל המודרני. איתם המגנים יהיו טובים יותר והקשרים ההתקפיים יוכלו לבוא לידי ביטוי בצורה יעילה. מהבסיס הזה נוכל לבנות צבעים מלאים, טקסטורה התקפית, תפאורה מושלמת ודציבלים שמצדיקים את המתקן המפואר הזה. אבל לפני שנוכל להציג את הגימור האחרון יש עוד מלאן עבודה, סבלנות, תסכולים, נחמות ורגעים יקרים כמו השער של רועי, שגרם לאצטדיון לרעוד כמו מאז שהדחפורים החלו לנקוש בבניית קרקעית הדשא.

הדבר שאני הכי מפחד ממנו שבסוף יסתבר שזו היא יצירה בעלת "פרספקטיבה כוזבת", עוד מונח מעניין שבשבילנו באמת תצטרכו לחפש סטודנט לאמנות או לחפש בגוגל יצירות של ויליאם הוגארת.

#יוסייוסף #יעקבשחר #מכביחיפה #רפאלקבסה