עם כל הכבוד, וגם בלעדיו

מאת זאב המל| הררי ביקורת נשפכו על ריאל מדריד ו-"חוסר הכבוד שלה לסמלים" בעקבות פרשת קסיאס, לרבות נבואות זעם על עתיד המועדון. אבל מבט עמוק יותר במגמות השולטות בכדורגל האירופי מגלה כי המועדונים שנפגעים הם דווקא אלו שנותנים לנוסטלגיה ולרגש להשפיע על קבלת ההחלטות שלהם. זאב המל מגיש תמונת מצב מפוכחת 

בצהרי יום ראשון של תחילת השבוע החולף, אמר איקר קסיאס שלום אחרון למדים של ריאל מדריד בערב שייזכר בעיקר בשל היעדרותם של אנשי המועדון. מעטים מאוד השחקנים ששיחקו 17 עונות באותה חולצה, אך בניגוד לכוכבי עבר כגון דל פיירו ומאלדיני, הפרידה מקסיאס אינה נראית כמו סוף העולם עבור האוהדים. קסיאס אמנם עוזב עכשיו את ריאל מדריד. אולם למעשה הוא כבר עזב אותה לפני שלוש שנים, מאז תקרית ההדלפה שלו לבת זוגו, העיתונאית שרה קרבונרו. כזכור, בתגובה לאותה הדלפה, ז'וזה מוריניו הדיח אותו מההרכב. חלק לא מבוטל מהקהל של ריאל אף פעם לא סלח באמת לקסיאס ובמהלך משחקים רבים נשמעו שריקות בוז והקנטות מצד הגרעין הקשה, במיוחד ארגון האולטראס המדרידאי שראה בו האשם המרכזי בתחילת הבלאגן עם מוריניו. גם שהאחרון עזב וקסיאס קיבל את ההזדמנות, הוא לא הצליח לשחזר את היכולת האמיתית שלו. 

אפשר להתווכח אם היחס כלפיו היה הוגן, אך חשוב לזכור שיש גם את הצד של ריאל. זה לא סוד שמעולם לא היתה חיבה גדולה, בלשון המעטה, בין נשיא המועדון, פלורנטינו פרס, לקסיאס. החוזה של השוער תמיד היה בין הנמוכים ביותר בהשוואה לכוכבים הגדולים שנחתו בקבוצה. בסופו של דבר, נדמה שהתקבלה החלטה טובה לשני הצדדים. גם כי קסיאס עדיין שואף להיות זה שיעמוד בשערה של נבחרת ספרד ביורו הקרוב, וגם כי לצופה הנייטרלי היה קשה להבחין מהצד ולראות כיצד הסמל הכי מובהק של ריאל מדריד בעת הנוכחית זוכה ליחס משפיל ולא רק מהקהל, אלא גם מחלק נכבד מאנשי הקבוצה. אבל העזיבה של קסיאס מעלה שאלה מהותית בהקשר רחב יותר: עד כמה מועדון נפגע מעזיבה של סמל בטונים צורמים, אם בכלל? 

פלורנטינו פרס יחד עם בניטס, בסופו של דבר מדובר בעסק

נוסטלגיה מול הישגיות

צריך לזכור שריאל מדריד אף פעם לא הסתירה את הכוחנות שלה. הישגיות היא האבן דרך של המועדון הזה עוד משנות ה-50. נכון שתדמיתית, מהלכים מסוג זה עלולים לפגוע בחיבת הקהל כלפי מועדון אבל עם כל הכבוד למסורת ולרומנטיקה, בסופו של דבר מדובר בעסק לכל דבר. הערך בשמירה על סמלים הוא אולי בעל משמעות נוסטלגית מרנינה אבל אין למשמעות הזו אחיזה במציאות העכשווית. קחו את רומא, כמשל. אחת מקבוצות הפאר של הליגה האיטלקית לא מראה וכנראה גם לא תראה אף פעם לפרנצ'סקו טוטי את הדרך החוצה. גישה זו הביאה לכך שהמועדון מעיר הנצח הפך ללא רלוונטי בזירה האירופית. שחקנים בכירים לא רוצים להגיע, מאמנים חוששים מעימות בשל המעמד הלא פרופורציונלי לו זוכה מי שמכונה "הנסיך". באיטליה בפרט, תמיד היתה חיבה עצומה לסמלים אבל לצד הרגש שסיפקו לנו הקבוצות האיטלקיות, במקרים רבים הסגל שלהן היה מבוגר יחסית והן התקשו לשמור על המשכיות. 

את הדוגמא ההפוכה אפשר לקחת מצ'לסי, שם כל שחקן שחוצה את גיל 30 זוכה להארכת חוזה לשנה אחת בלבד בכל פעם, ואם הוא לא מתפקד כמו שצריך, הדלת נפתחת מהר מאוד. לא נראה שזה משפיע על חיבת האוהדים כלפי הקבוצה, ההיפך הוא הנכון. מחנה האוהדים של הכחולים רק גדל משנה לשנה ולראייה, יש תכנית ממשית להגדלת סטמפורד ברידג' כדי לרצות את הביקוש ההולך וגדל לכרטיסים ומנויים. גם השחקנים משחקים את המשחק. הימים בהם סטיבן ג'רארד או אלסנדרו דל פיירו סירבו להצעות גבוהות כדי להישאר במועדון הביתי שלהם חלפו וכנראה לא ישובו עוד. שרשרת המזון של הכדורגל האירופי ברורה מאוד ומתעדכנת אך ורק על פי הישגיות וכוח כלכלי, לא על פי מסורת. הדוגמא הטובה ביותר מהתקופה האחרונה היא ראחים סטרלינג. אף אחד לא יכול להתווכח על כך שליברפול זה מועדון עם מסורת עשירה פי כמה וכמה מזו של מנצ'סטר סיטי, וסטרלינג היה במועדון מגיל נוער וסומן כשחקן העתיד שלו. אבל זה לא מנע ממנו לסרב לחתום על חוזה ולהילחם עד שנתנו לו ללכת לסיטי. ולהגיד שזה רק בגלל הכסף זה קצת פשטני, הרצון להישגיות הוא מרכיב מהותי גם כן. המסורת, פחות. 

רציונליות מחייבת

״ברגע ששחקן הופך לגדול יותר מהמועדון, הגיעה העת שיעזוב", כך טען לא אחר מאשר סר אלכס פרגוסון, אולי גדול המאמנים בכל הזמנים, והמשפיעים ביותר בתולדות הענף. במהלך 25 שנותיו של הסקוטי במנצ׳סטר יונייטד שיחקו תחתיו שחקנים שהיו דמויות דומיננטיות בקרב הקהל. קאנטונה, בקהאם, יוז ורונאלדו עזבו את הקבוצה ברגע שפרגוסון הבין שהגיעה העת. ואחרי כל עזיבה שכזו, יונייטד המשיכה להיות פקטור משמעותי בכדורגל האנגלי. היא נותרה יציבה ותחרותית במהלך כל הקדנציה של פרגי כי הוא הבין לאן העסק הולך. בדגש על 'עסק'. 

יש איזושהי חמימות נוסטלגית בכל העיסוק בסמלים. גם התקשורת וגם האוהדים מאוד אוהבים להסתכל על הדברים בפריזמה הרומנטית הזו ולהציב אותה מול הקפיטליזם הדורסני שמושל בכיפה כיום. זו הסתכלות קצת תמימה ומטעה כי היא מוכרת איזושהי אשליה שיש כוח חשוב יותר מהישגיות בספורט. שיש משהו חשוב יותר מניצחון. שהדרך יכולה להיתפס כערך עליון לעומת התוצאה. וזו תפיסה שעומדת בניגוד מוחלט לכל מה שעולם הספורט מושתת עליו וכשהיא מחלחלת מרמת האוהדים לרמת המועדון עצמו וקבלת ההחלטות שלו, היא עלולה להשאיר אותו מאחור. אז כמובן שכבוד הדדי ודרך ארץ צריכים להיות בכל מהלך אבל לפחות בכל מה שקשור לשורה התחתונה, אולי יש מה ללמוד מריאל מדריד.

#איקרקסיאס #אלכספרגוסון #ריאלמדריד