מאת זאב המל| הקריירה של החלוץ השוודי העצום מעלה שאלת מבחן מרתקת: מצד אחד מדובר בכדורגלן פנומנלי, קבלן תארים מקומיים, וכובש מחונן בעל השפעות חברתיות גדולות. מצד שני, לפנינו שחקן שמעולם לא זכה באלופות, ושניחן באישיות שנויה במחלוקת ומסרסת. האם הוא ראוי להיכלל ברשימת הגדולים ביותר? זאב המל מנסה לגבש מסקנה.
מסי הכי מוכשר? רונאלדו השחקן הטוב בעולם? ניימאר הכי מרשים? אדן האזר הכי מרענן? אלו שאלות סרק שאין עליהן תשובה חד משמעית, וכל אחד יכול לפרוס את משנתו בנושא. על דבר אחד אין עוררין, השחקן הכי שונה בנוף הכדורגלנים של הדור הנוכחי הוא זלאטן איברהימוביץ' המשלב ייחודיות יוצאת דופן על המגרש ומחוצה לו, ובכך מקנה למשחק ערך מוסף. באוקטובר הקרוב יחגוג זלאטן 34 חורפים, מה שאומר שהוא נמצא אולי בישורת האחרונה של הקריירה המקצוענית שלו.
בשבועות האחרונים דובר רבות על חזרה אפשרית שלו למילאן המתחדשת. הצעה שללא ספק שמה את השוודי בפרדוקס לא קטן. כזכור, זלאטן עזב את מילאן לטובת פריז סן ז'רמן בשל הרצון שלו לזכות בליגת האלופות, אך תמיד הודה שמילאן זה המקום בו תמיד הרגיש בבית. אפילו זמן קצר לאחר המעבר ההוא ב-2012 לפריז, הוא צוטט כאומר: "אם הם רוצים אותי הם יודעים איפה למצוא אותי". גם בספרו הביוגרפי הוא מזכיר לטובה את התקופה שלו במדי הרוסונרי. לעת עתה, לפחות על פי הפרסומים, נראה שזלאטן נוטה דווקא יותר להישאר בשורות הקבוצה מבירת צרפת.
למרות המאזן המדהים של זכייה ב-10 אליפויות ב-12 שנה, הפעם האחרונה בה זלאטן שיחק בקבוצה שהייתה שייכת באמת לטופ האירופי היתה ברצלונה. שנה אחת הספיקה לו לפני שחזר לאיטליה.למרות שהציג מספרים לא רעים, הקדנציה של זלאטן בקטלוניה נחשבה למאכזבת לנוכח הציפיות, ונטען לא מעט שהוא אינו מתאים לשיטה. פ.ס.ז' שואפת כבר שלוש עונות להשתייך לטופ האירופי ועושה הכל בשביל להשיג את המטרה הזו. בכל ניסיונותיה היא נעצרה ברבע הגמר, רק שבעונה הזו בניגוד לשנתיים הקודמות היא הובסה ונראתה חסרת אונים מול ברצלונה, האלופה שבדרך.
ישוב למילאן בקרוב? זלאטן בקדנציה הקודמת בסן סירו.
אין בכלל ספק שהסגל הפריזאי יעבור יותר משינוי קוסמטי שיבוא לידי ביטוי בצירוף של כמה שחקני על.השמועות האחרונות כבר מדברות על אנטואן גריזמן ואנחל די מריה שעשויים לנחות בעיר האורות. אם בסופו של דבר זלאטן יחליט להישאר, מעניין לראות כיצד ינהג. האם קיים סיכוי שיוריד קצת מעצמו ומהאגו שלו וייקח על עצמו תפקיד משני בשביל להשיג את המטרה העיקרית של המועדון, לתקוע יתד אמיתי בצ'מפיונס? אסור לשכוח שזוהי הסיבה העיקרית בגינה חתם בפרויקט המפלצתי הזה.
הגביע האבוד
"זהו צעד גדול עבורי ועבור הקריירה שלי, חלום שהתגשם. אני מאוד שמח בגלל שזה פרוייקט שאני רוצה להיות מעורב בו. אני פה בשביל לנצח ולעשות היסטוריה עם הקבוצה". כך אמר איברה אי שם ביולי 2011 בערב בו הוצג לראשונה בקבוצה הפריזאית. ההגעה שלו אליה היתה החותמת הרשמית לפרוייקט השאפתני של קבוצת הרכישה הקטארית תחת ניהולו של הנסיך נאסר אל חאליפי.
עם כל הכבוד לפ.ס.ז', אין לה מסורת או עבר מפואר כמו של קבוצותיו הקודמות של זלאטן ולכן לא היה קשה להסיק שהחתימה שלו נבעה בעיקר מהרצון הבלתי מתפשר שלו לזכות בליגת האלופות, התואר שחסר לו ברמת המועדונים.
עיתונאים רבים תמיד שואלים או דואגים להזכיר לו באופן כלשהו שהוא מעולם לא זכה בתואר. ובכל זאת, הוא תמיד מוצא דרך "זלאטנית" להשיב על השאלה הזו: "השחקן היחיד שהייתי מדליק את הטלוויזיה בשביל לראות אותו היה רונאלדו(הברזילאי). גם הוא מעולם לא זכה בתואר הזה והוא בכל זאת נחשב לאחד הגדולים בכל הזמנים".
למרות שסיים את העונה הנוכחית בצרפת עם 19 שערי ליגה שהצטברו למאזן של 35 שערים בכל המסגרות – על פניו מספרים מדהימים שכל שחקן היה חולם עליהם – נראה שמשהו עבר על איברהימוביץ' העונה. אלה לא רק הפציעות שפגעו בו, אלא גם אותו משחק בשמינית הגמר בלונדון נגד צ'לסי.
לא זכה עדיין בליגת האלופות.
בשלב מאוד מוקדם זלאטן קיבל אדום ישיר אחרי תיקול חריף שביצע על אוסקר בשלהי המחצית הראשונה. בסופו של דבר הוא ראה את חבריו מעפילים לרבע גמר בצורה הכי דרמטית שיכולה להיות, בלעדיו. זה לא שזלאטן לא היה מאושר בסיום, ההיפך הוא הנכון. אך ניכרה על פניו תחושת פספוס. הציק לו שהוא לא היה חלק מהותי מההעפלה וראה כיצד לראשונה קבוצתו פ.ס.ז' עוברת מבחן של ממש ללא התרומה שלו. כל זה על רקע הטענות הרבות מצד המבקרים על כך שקולגות שלו לקבוצה שוקעים בצילו ומתקשים להביא את היכולת המצופה מהם.
טענה זו קיבלה חיזוק עם הפריחה של אדינסון קבאני וחאבייר פאסטורה בתקופה בה נפצע. נכון, פ.ס.ז' השיגה טרבל, שיתוף הפעולה בין זלאטן לקבאני כן מניב שערים, והדבר האחרון שניתן לומר על איברהימוביץ' שהוא שחקן אנוכי, אך ההדחה בכל כך חד צדדית ברבע הגמר היתה לסיפור המרכזי העונה. עם כל הכבוד לליגה הצרפתית, הכוכבים שהגיעו במיליונים באו בשביל לזכות בליגת האלופות, ונדמה שאחרי צמד משחקי רבע הגמר, הפרוייקט השאפתני הזה של פריז יעשה חישוב מסלול מחדש. אל חאליפי לא טיפש, רחוק מכך.
הוא מבין כדורגל בצורה בלתי רגילה. ולא בכדי חלון העברות הנוכחי יהיה מאוד מעניין בבירת צרפת. אמנם הקבוצה כפופה לתקנות הפייר פליי הפיננסי שהכניס אופ"א אבל דווקא זה יכול באיזשהי צורה לעבוד לטובת המועדון. טיאגו מוטה ואזקייל לאבצי לא צפויים להמשיך ואמורים לפנות מקום לגרייזמן ודי מריה. כמו כן, פריז עוד לא אמרה את המילה האחרונה בנוגע לצירופו האפשרי של פול פוגבה הנהדר.
זו סיטואציה שמאוד מעניין כיצד זלאטן יסתגל אליה. הוא לא הופך לצעיר יותר. אבל עדיין, אופיו הדומיננטי גורם לו להיות אוטוריטה של ממש בקבוצות בהן הוא משחק. איברה שואב את המשחק אליו, ואין שחקן שמזכיר אותו בעידן הנוכחי. לא בכדי במהלך הקריירה שלו מאמנים החליטו לוותר עליו – ואן חאל שלא גיבה אותו לאחר התקרית באימון עם רפאל ואן דר וארט בתקופה בה שיחקו באיאקס, ומוריניו שוויתר עליו בשביל לקבל את סמואל אטו שהגיע מברצלונה ב-2009. שאלת השאלות: האם הוא יוכל לקחת על עצמו את התפקיד שלקח דרוגבה בצ'לסי כשראה ששיאו מאחוריו וכוחו עדיין במותניו.
ייזכר לדורות?
בסופו של דבר, המוח האנושי של אוהבי המשחק השונים נוטה לזכור בערך שני אחוז מכלל השחקנים של אותו דור. השאר נשכחים איכשהו בענף ספורט מחזורי שמתקיים כמעט ללא הפסקות. בדרך כלל זוכרים את אלו שזוכים בתארים הבינלאומיים. נכון שזלאטן לא ברשימה הזו וקשה לראות אותו זוכה עם הנבחרת השוודית בתואר משמעותי, אבל עדיין, הסגנון הכה ייחודי שלו, ויותר מכך, ההשפעה שלו על המשחק היא מה שעושה אותו לגדול כל כך.
מעבר לתארי האליפות הרבים בהם זכה, נדמה שעבור שוודיה – מדינה בה ענף ההוקי קרח מקדים את הכדורגל ברמת הפופולאריות – התרומה שלו היא ענקית. הפעם אלה לא רק השערים והעובדה שהוא הכובש המצטיין בכל הזמנים בשורות ה"כחולים צהובים", אלא עניין אחר. בזמן ששאלת שילובם של מהגרים בחברה מהווה מוקד לדיונים ועימותים רבים בתוך החברה השוודית, זלאטן מהווה נקודת אור מסוימת בשל העובדה שהוא בעצמו בן להורים מהגרים מהבלקן.
את השער הזה בוודאי לא יישכחו.
לא שוכח מאין בא
"השכונה שלי, רוזנגארד, הייתה הבית של הטורקים, היוגוסלבים, הפלסטינים, האלבנים והפולנים. רק בגיל 16 הגעתי לראשונה למרכז העיר של מאלמו. אף פעם לא צפיתי בטלוויזיה השוודית. הקולגות שלי בקבוצה (מאלמו) היו כולם מאתיסון, אפסון ופירסון. הייתי אאוטסיידר. בקבוצה המאמן תמיד דרש ממני לשחק בצורה שתעזור לקבוצה, מסירות פשוטות ותמיד לרוץ. אמרתי לעצמי – למה שאעשה זאת אם אני יכול להעביר שלושה שחקנים בדריבל? ממילא לעולם לא אהיה שוודי אמיתי אז למה לשחק כאחד כזה?".
כך אמר זלאטן בראיון לדר שפיגל עם פרסום ספרו האוטוביוגרפי. אז נכון, יש לזלאטן מטען כבד אותו הוא סוחב מהילדות הקשה רווית העוני והאלימות בפרברי מאלמו. ראייה לכך היא הקרדיט שהוא זוקף בעיקר לעצמו ולא מציין אף מישהו שלקח אותו תחת חסותו. "מה שהניע אותי היה הרעב, וזה מה שגרם לי להיות השחקן שאני היום", סיפר.
כך או כך, אי אפשר לקחת ממנו את הנאמנות שלו למדינה בה נולד ולא בגלל שיכול היה גם לבחור לייצג את נבחרת בוסניה, המדינה בה אביו נולד. אלא בגלל שלרוב, הופעותיו בנבחרת מרשימות לפעמים יותר מאלו שבקבוצות (56 שערים ב-105 הופעות. מדהים). יחד עם הדלת שפתח עבור אחרים, והעובדה שלאט לאט מפארים את הסגל השוודי יותר ויותר בני מהגרים ולוקחים חלק בקמפיין הנפלא שעושה שוודיה בדרך ליורו, המורשת של איברה כבר כתובה.
כותב הטור הינו תלמיד במכללת "ספורט פאנל" בניהולו המקצועי של נדב יעקבי.
Comments