top of page
תמונת הסופר/תRaphael Kabessa

תפנימו / דניאל דותן

מאת: דניאל דותן

45 דקות, לא כולל תוספת זמן. זה כל הזמן שלקח לסיר הלחץ שנקרא מכבי חיפה להתפוצץ העונה. נראה כאילו מישהו לקח את הסיפור הקבוע מהשנים האחרונות, והריץ אותו בהילוך מהיר. שחקנים מוכשרים-מאמן חדש-קהל גדול-מלא ציפיות-רגליים כבדות-קבוצה קפואה-החמצה קטנה-אולי עכשיו נשתחרר?-גול לקבוצה הנגדית-עצבים-שחקנים שרוצים לפצות-עצבים-לחץ- חוטפים עוד אחד-לחץ-שריקות בוז-מאמן כועס-גול שלישי מכלום-שחר מתפוצץ-זעזוע-שחרורי שחקנים.

הקיץ הבא כבר פה, והפעם אפילו לפני שהקיץ הזה הספיק ללכת. חשוב להקדים ולומר – העונה של מכבי חיפה בטח לא גמורה. אבל הסיפור כבר די דומה. לשאלה "למה זה קורה לנו?" יש כמות תשובות כמספר האוהדים של מכבי חיפה. רובן מתרכזות בשחקנים כאלה ואחרים, במערך, במאמן, או ברכש. אני שומע עוד ועוד טענות והשגות והצעות. אבל זה לא מספיק. כל כך הרבה שחקנים ומאמנים עברו פה, חמש שנים ארוכות, וזה לא מסביר את הסיפור הגדול.

אני מבקש להסתכל על הסיפור הזה מגבוה, גם דרך הטענות שמעלים פרשנים ואוהדים בשנים האלה, וגם להציע פרשנות משלי.

היעדר מנהל מקצועי או: "אין מספיק רכש, יש יותר מדי רכש! תעלו עם הנוער! השקעה לטווח ארוך! קצר! בינוני!"

הטענה הזו, שמשמיעים אוהדים ופרשנים רבים, מתבססת בעיקר על ההשוואה למכבי ת״א של ג'ורדי קרויף, שמנוהלת ומתנהלת ברמה מקצועית גבוהה מהרבה ממכבי חיפה. קרויף מביא רכש טוב ובנה צוות מקצועי רחב וחדשני במושגים של הכדורגל הישראלי. הוא מתנהל בשקט ויודע לשים כסף טוב איפה שצריך. אבל האם זו הסיבה שמכבי חיפה מתרסקת? מכבי חיפה הייתה הקבוצה מקצועית ביותר בישראל כ-20 שנה. עד 2011, הובילה בכל תחום, כולל בתארים והישגים. אז למה כשקבוצה אחת עוקפת אותה, היא לא נותרת במקום השני, ומתרסקת לחלוטין? יתרה מכך, הקבוצות האחרות שעקפו את מכבי חיפה בשנים האחרונות מתנהלות דווקא לפי המודל של מכבי חיפה עצמה.

ברקת ושרצקי, כמו שחר בדיוק, הן אנשי עסקים עשירים, מנוסים ושפויים שמנהלים את המועדון בצורה ריכוזית לחלוטין. אז למה דווקא שחר, שהוא ללא ספק המנוסה מבין השלושה, ומעמיד את התקציב הגדול ביותר, מתרסק כל שנה? אין חולק שמנהל מקצועי אכן חסר מאד במכבי חיפה (במיוחד במאבק מול מכבי ת״א), אבל ההיעדר שלו עוד לא מסביר למה הקבוצה מתרסקת לחלוטין בפתיחת כל עונה. חשוב גם לזכור שהצוות המקצועי של מכבי חיפה גדל מאד בשנים האלה ושמנהל מקצועי, גם אם קיים, עוד לא מבטיח ניהול מקצועי טוב. בדיוק כמו שחלוץ עוד לא מבטיח הבקעת שערים.

המערך וההרכב או: "מכבי לא יכולה לשחק עם שני חלוצים! בניון זקן מדי! משומר עגלה… עזרא לאאאא מוסר! חייייב לשחק עם שני חלוצים!"

עובדה אחת, כאמור, הברורה: הקבוצה לא משחקת טוב. אבל עם כל הכעס והצורך למצוא אשמים, במכבי חיפה עברו בחמש שנים האחרונות 6 מאמנים מבטיחים (כל אחד בדרכו), עשרות רבות של שחקנים מוכשרים, וזה כל הזמן נראה אותו דבר. היום מאשימים את משומר, מחר את גבאי. אתמול בניון לא רץ, מחרתיים עזרא מזלזל, ולפני זה היו את מיטשל או עמאשה שלא השתלבו. את הפתרון למשבר מתמשך של חמש שנים לא נמצא בשחקן כזה או אחר וגם לא במאמן. הם משתנים והתוצאה – נשארת זהה להחריד.

מנהיגות, חזון, וסיפור חדש או: ניהול משברים, גמישות ניהולית מול מציאות משתנה, הובלת תקשורת ואוהדים.

פה בעיני קבור הכלב, אולי וגם צלחת האליפות הבאה. כן, מנהל מקצועי יהיה תרומה גדולה מכבי חיפה. וכן, יש שחקנים יותר טובים ופחות, וגם הם וגם המאמנים עושים טעויות. אבל התשובה נמצאת בעיני בסיפור של מכבי חיפה כמועדון, ובפער ההולך וגדל בינו לבין המציאות. מכבי חיפה התרגלה להיות מובילה, קטר ירוק שמוביל את הליגה הישראלית. גם פייבוריטית תמידית על המגרש, וגם מובילה בכל פרמטר מקצועי. יום אחד הופיע אחד, מיץ' גולדהאר, ואיתו הכסף, הסטנדרטים, הצוות וזהבי. כל אלה הציבו את מכבי ת"א במקום מאד ברור בפסגה. העקיפה הברוטלית הזו של מכבי ת"א לא רק השאירה את מכבי חיפה במקום השני, אלא יצרה סחרור שהעיף אותה לחלוטין מהמסלול. רבים הקולות שטוענים שמכבי חיפה של השנים האחרונות מזכירה את מכבי ת"א של של העשור+ של לפני גולדהאר. כרוניקת ההתרסקויות באמת מאד דומה. אני טוען שגם הסיבה שעומדת בשורש העניין דומה מאד: פער בין הסיפור שהקבוצה מספרת לעצמה, לבין המציאות. מכבי חיפה עוד באמת התרגלה למציאות החדשה. המציאות שבה את העונה הזו, למשל, התחלנו מהמקום החמישי, וגם זה בקושי. שם אנחנו באמת נמצאים. ואת זה באמת מאד קשה להפנים.

קשה לכולם – להנהלה, לשחקנים, וכמובן האוהדים. הפער הזה מייצר לחץ עצום. והלחץ הזה משתק את המערכת המקצועית ואת השחקנים על המגרש. אי הצלחה מייצרת לחץ גם היא, וכך נוצר לו מעגל הקסמים הרע הזה, במהלך כל עונה, וגם בין העונות. לכן, גם כל עונה נראית יותר רע מקודמתה. הפער גדל, ואיתו הלחץ, ומייצר מציאות של כדורגל עוד פחות טוב – וחוזר חלילה. בהקשר הזה, ניתן להגיד שהמעבר לאצטדיון סמי עופר, מרגש ככל שהיה, עבד נגד מכבי חיפה. הוא תחזק בדיוק את הסיפור שכולנו פשוט מסרבים לשחרר, של הקבוצה המובילה, הפייבוריטית הנצחית, של "אירופה בישראל". לכן, הוא מקשה על השינוי הדרוש בסיפור ועל צמצום הפער בינו לבין המציאות.

צילום: אורטל דהן זיו


אז מה עושים? או: "הסיפור האמיתי" רבים הפרשנים והאוהדים שטוענים שמכבי חיפה צריכה ללמוד ממכבי ת"א הנוכחית.

אבל השיעור האמיתי נמצא במכבי ת"א הקודמת. זו שכמויות הלחץ האדירות הכריעו אותה כל שנה עוד לפני שהתחילה העונה. אבל 45 הדקות הראשונות של העונה הראו שמכבי חיפה עוד לא למדה כלום בתחום. שחר התחיל לצווח ולנופף ידיים, רוני לוי היה "מחליף 6 שחקנים אם הוא היה יכול", הקהל התחיל לשרוק בוז ולקלל, ומשם הכל עוד הצליח איכשהו להתדרדר לשחרור שחקנים, שמועות מגוחכות על בניון ושלל טורי פרשנות שמבקרים את המאמן, השחקנים ואת כל המעורבים בדבר. הכל – יומיים אחרי תחילת העונה. אלה סימנים של פאניקה, שבאים בדיוק מהפער הזה בציפיות ובתפיסת המציאות. קבוצה שמתחילה את העונה במרכז הטבלה יכולה להפסיד במחזור הפתיחה. קורה, גם בבית. אם הייתה הפנמה אמיתית של הסיפור הזה, ההנהלה לא הייתה מתנהגת כאילו יש כאן שבר. תפקיד ההנהלה הבכירה הוא להרגיע, להזכיר שמדובר במשחק ראשון, לתת לצוות ולשחקנים את המקום להבין איך משפרים, ולהילחם בכל הכוח בכל גורם (תקשורת, קהל, שחקן, מאמן) שמנסה לייצר פאניקה ותחושת אסון.

גם למאמן ולשחקנים יש פה משימה פשוטה (אך קשה מאד) – לשים את המשחק (ואת הדינמיקות שנוצרו בו) מאחוריהם, ורק להתכונן למשחק הבא. האוהדים, מצדם, צריכים להבין את התהליך שהמועדון עובר ולמקם את עצמם לפי התפקיד שהכי יכול לעזור לקבוצה בתהליך הזה. אוהדים לא מקבלים החלטות מקצועיות, הם לא אמונים על פיטורי שחקנים, רכש, שינוי מערך, או החלפת מאמן. כל מה שהם עושים זה מעודדים, או מביעים מורת רוח. כרגע, התלונות והבוז לא עוזרים. לעתים כן, כרגע לא. כי כרגע, המטרה של כל מי שאוהב את מכבי חיפה היא אחת – להוריד את הלחץ על המועדון והקבוצה כדי לנסות ולשבור את מעגל הקסמים האכזרי הזה. זה לא קל להיות אוהד של מכבי חיפה כרגע. כמו שלא קל גם להיות שחקן או מאמן, או חבר צוות. ולעודד, או לכל הפחות לשתוק, בזמן שהקבוצה משחקת רע זה מאד קשה ולא הולם את התחושות הפנימיות שלנו.

אבל כרגע, זה נדרש מאיתנו, וכשהקבוצה שלי צריכה אותי, אני תמיד, אבל תמיד, נותן לה מה שהיא צריכה, גם אם זה קשה. שיהיה לנו, באמת, בהצלחה.

הקהל הירוק, ההצגה הכי טובה שיש. צילום: אורטל דהן זיו


Comments


bottom of page