בית המגזין הייאוש נעשה יותר נוח/אביחי שקד

הייאוש נעשה יותר נוח/אביחי שקד

כשהבן הקטן שלי, לבוש בחולצת משחק ומחזיק בחוברת שמחולקת ביציעים, שאל אותי אתמול לפני המשחק בתמימות "אבא מי יותר טוב? אנחנו או אשדוד" עמדתי מולו הקטנצ'יק הזה ולא ממש ידעתי איך עונים לו. לכאורה שאלה פשוטה מאוד עם תשובה אינסטינקטיבית וברורה, בדיוק כמו השאלה מי יותר טוב, אנחנו או הפועל? אנחנו או סכנין וכו וכו…  הסרט על המציאות המדומה שמסייעת למועדון להלחם בפציעות הציל אותי מתשובה ברגע האחרון.
פותח סוגריים ואומר שמוזר שקבוצה שסובלת מפציעות כמעט כמו שאני סובל מגזים אחרי חומוס אצל אבו מארון, מאמצת שיטה וירטואלית לטיפול בפצועים. כדאי במועדון לחפש דרכים יצירתיות פחות ומוחשיות יותר למניעת אותן פציעות לא וירטואליות בכלל- סוגר סוגריים.

אפריים קישון אמר פעם  בציניות אופיינית "איבדנו את התקווה, אסור לאבד את הייאוש".
מכבי שלנו וכל מה שקורה סביבה בשנים האחרונות הפכה אותנו למכורים לתקווה, מכורים לתחושה שהינה אנחנו עולים על דרך המלך. זה התחיל עם עטר (שהוא תמיד יהיה המלך הנצחי עבורי), וסטאניוביץ, ורוני לוי ורנה. זו העובדה שכמעט בכל שנה בערך בתקופה הזו של פריחת האביב בואכה אלרגיות של פסח מתחילים לדבר על השנה הבאה.
השנה סיפרו לנו על איך יהיה שונה כי יחליפו מאמן, כי ניקו אורוות, כי הגיע מישהו מיורופה עם מבטא נורבגי וקשרים מפה עד לפלנד שבנה את מונאקו במו ידיו. לידו שמו לנו עוד אחד עם מבטא וכריזמה שבאופן מעשי ומוחשי נשם את הבל הפה ספוג האלכוהול של סר אלכס ועכשיו אחרי שסידרנו את כל הדברים האלה עם קורטוב של שחקן נוער שקרע רשתות בילדים ג' אנחנו יוצאים לדרך חדשה.
לא לא, כמובן ששום דבר לא יגיע בין רגע מדובר בתהליכים ארוכי טווח מורכבים, רק תנו לנו את הזמן והשקט ואנחנו מבטיחים לכם שהשנה "אנחנו עוד נקרע להם את הצורה".

בעצם, לא השנה.

שנה הבאה.
כן… שנה הבאה.
כי השנה אנחנו בונים את השלד שעליו נרכיב את המעטפת שתיקח אותנו קדימה.
אז אם אפשר עוד קצת שקט (ומנויים) (אהה וגם יש מבצע על שתי חולצות לבנות של דקל בחנות).

ואנחנו מה? נותנים את הזמן. הולכים כמו עדר ורוקדים לפי החליל של המועדון. קונים את ההבטחות, מפנטזים על העונה הבאה או זו שאחריה. מאמינים שהנה אוטוטו זה קורה. ולא, אני לא בא בטענות לאף אחד כי מי שמכיר אותי יודע שאני אופטימי גדול ואוהב לפרגן ונותן זמן לשחקנים אפילו אם הם לא מסוגלים להרים כמו שצריך, או סתם לבעוט חזק- פשוט חזק לא הגעתי לקטע של ה"למסגרת".
ובאמת השנה היה נראה שהולך להיות טוב. האמנתי באמת באמת לסיסמאות על תהליך על ראייה לטווח ארוך על בניה והלכתי בעיניים עצומות אחרי הפתגמים של רנה כמו טינאייג'רית מאוהבת.

אי שם בתחילת העונה בשבועיים שממש הלך לנו תחושה מוזר הסתננה לי ללב. הרגשתי שהמצב יותר מדי טוב ושבטוח אבל בטוח הכל יקרוס מתי שהוא. הדחקתי את ההרגשה הזו כמה שיכולתי גם כשהקבוצה פתאום הפסיקה לשחק וגם כשרנה התחיל לשחק בנדמה לי ועשה ניסויים בבני אדם על חשבוננו.
אבל מכבי לא אכזבה הכל באמת קרס.

אמרו שאנחנו יוצאים לדרך חדשה. חלק מהזרים שהגיעו צילום: אורטל דהן זיו

אמרו שאנחנו יוצאים לדרך חדשה
צילום: אורטל דהן זיו

כבר כמה שבועות שאני מסתובב מיואש, מיואש מאוד.
כל כך סמלי שדווקא בתאריך הסמלי של 26.2 (ילדים- תגגלו בבקשה 26.2.94 רובן עטר) נכנסתי לאחד הדכאונות הכי גדולים שלי בשנים האחרונות במה שקשור במכבי שלנו.
היום הגעתי למסקנה הסופית והמוחלטת מבחינתי- אין לי מושג מה הפתרון ומי האשמים.
לכאורה ניסינו הכל, החלפנו כל מה שאפשר להחליף וכלום לא עובד. אז נכון אפשר להגיד שמי שמביא מנהל מקצועי לשנה לא חושב לטווח הארוך, אפשר. ואפשר גם להגיד שאת החיצים צריך לכוון ליעקב שחר ואולי הוא בכלל הבעיה, נכון גם את זה אפשר.
אבל לי זה כבר לא אכפת. כשהודיעו על מינויו של לוזון הברירה הטבעית שלי היתה לקפוץ בעצבים ולהגיד "אההה בבקשה! חזרנו לבינוניות" ואז הירפתי ואמרתי לעצמי "פאק איט!" אולי זה יתפוס ואולי לא כי הרי כולם יודעים למי ניתנה הנבואה.
מה שבטוח זה שהמינוי של לוזון יבטיח לחלקנו עוד כמה חודשים של מחשבות על העונה הבאה ועל הנה עכשיו עם ה"טירוף" של לוזון (איפה הוא היה אתמול הטירוף הזה שכולם מדברים עליו???) ונגיעה קטנה ברכש ואנחנו על הסוס.

אבל לא לי.
לי כבר אין מחשבות על העתיד. אולי נצא מזה ואולי לא.
אולי מחלקת הנוער תעלה מדי פעם שחקן שאשכרה יודע לשחק כדורגל בצורה מלאה ולא חלקית (הכוונה לשחקן שיודע גם למסור, גם לבעוט, גם להרים, וגם לרוץ- בהצלחה!) ואולי לא.
אולי השחקנים שלנו יפסיקו להפצע ולהשבר כמו ילדות ואולי לא.
אולי לוזון יתגלה כטקטיטן ערמומי ויחד איתו נכבוש את הליגה ונדהר יחד אל האופק ואולי לא.
אולי נטע לביא אשכרה ימסור קדימה מדוייק פעם אחר ואולי לא.
אולי יענקלה באמת ילך צעד או שניים אחורה ויתן לאיזה שועל כדורגל לנהל את המועדון ואולי לא.
אולי אשב עם הילדים שלי במשחק אליפות ואולי לא.
באמת שכבר לא אכפת לי.

כי אם לחזור לאפריים קישון, אני איבדתי את התקווה.
לגבי הייאוש, אני רגוע. הוא יגיע כל שבוע בשבת.

Comments

comments

2 תגובות

  1. תמצתת את הבלבול העמוק שיש בקהל. פשוט "אין לנו את מי להאשים". ניסינו הכל. שחר שם תקציב שיא בהיסטוריה של המועדון וכלום.
    בכל מועדון תמיד יודעים איפה לשים את האצבע – פה לא.

  2. כל מילה בסלע. בדיוק מה שעובר על כולנו

הגב

האיימיל שלך לא יפורסם.שדות חובה מסומנים *

*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>