top of page

המילה שאסור היה להגיד!

מילה הופכת גסה, כזו שאי אפשר להגיד בשפה מסוימת בפורום כלשהו רק כשמוענקת לה משמעות חזקה וייחודית באופן פעיל או סביל.

בכלל לא משנה אם זה קרה באופן מלאכותי או אמיתי. מהרגע בו היא הופכת טאבו – נגמר הסיפור.

וזה במקרה הטוב והאוניברסלי, כי המצב הופך חמור יותר ככל שמקטינים את היריעה – לפעמים יש מילה שלכל העולם בערך מותר לומר, ורק לך אסור כי אתה פשוט לא יכול. כאילו אתה הנתפס היחיד מפשע שביצעה כנופיה. ואתה בכלל חף מפשע. ויותר מזה, הכי קשה לך לומר את המילה הזו דווקא בנוכחותך.

זה יכול להיות שם מהעבר, חפץ מטרגר, כל דבר, כל מילה. בטוח עולה לכם/ן אחת כזו עכשיו, וזה מגרד וצורב.

לך תסביר לעצמך, בנאדם רציונלי בסך הכל, שמילה, כל מילה, בכל שפה, מורכבת מאותו סט של אותיות ורק סידור מסוים של כמה מהן יוצר את ההלחם האסור, ושהכל בסדר. באמת שהכל בסדר.

מצד שני, גם מים יכולים להרוג.

שחקני מכבי חיפה ( צילום: ניב כהן)

אה, והגרוע מכל - היותה אסורה לא מוחק את קיומה, אלא להיפך, הוא רק מנפח אותו בכבוד. המילה המזדיינת מתקיימת לה בסלון של הראש שלך ועוד מבלי לשים שקל על הנכס ולהשתתף בחשבונות. ואתה לא יכול להוציא אותה, לא יכול. היא עם הרגליים על הספה, סיגריה ביד ורואה ערוץ רועש שאתה שונא. ג'יי קיי רולינג בנתה כמה בתים הודות לפיצ'ר המעוות הזה שטרם נמצא לו פתרון מספק.

ניצחון בליגה על מכבי ת''א קיים בזיכרון של ברק בכר. היו תשעה כאלה עד שלשום. הוא קיים גם ברזומה של עלי מוחמד שעשה את זה עם נתניה, אצל דולב חזיזה שהיה בין היחידים לנצח את מכבי תל אביב של איביץ' בליגה וגם בזיכרון השריר של שון גולדברג שניצח את קבוצת האם שלו כששיחק בבית''ר. בן שהר כמובן גם ידע ניצחון או שניים על הצהובים לרבות כמה שערים, ואפילו דין דוד עשה את זה באשדוד לפני קצת יותר משנה. עומר אצילי עשה את זה כמה פעמים, פעם אחת אפילו בסמי עופר, ועוד נגד מכבי ת''א של זהבי, אלברמן, פריצה, ראדי וגראסיה שזכתה בטרבל. שלושה חודשים קודם הוא השווה נגדם באותה הזירה בדקה התשעים. במקרה הייתי בשני הערבים כשלקחתי את אחי הקטן, אוהד בית''ר, לשני המשחקים, וראיתי מול העיניים איך בצבעים אחרים בדיוק אותו המקום העולם נראה שונה לגמרי. זה כמו לקום בגוף של מישהו אחר ליומיים. להיות טל מוסרי גרסת הכדורגל. מכבי חיפה עצמה כמועדון ידעה ניצחונות אדירים על מכבי ת''א, בטח בבית, וכל אוהד ירוק מעל גיל 15 יוכל לדקלם לכם בקלות כמה מהבולטים שבהם. אבל כשכל חבורת האנשים הזאת מתכנסת יחד באותו הזמן תחת שם, צבעים וקורת גג זהה – זה לא קורה. אין. שטיח פריך ונעים הופך למחסום דוקרנים, דשא נעשה לבה רותחת. המציאות המשתנה לא הרשימה את עצמה, הגרף העולה בירוק ומקבילו היורד בצהוב נותקו ממנה לתשעים דקות ואז שבו למקומם, ועוד בשנתיים בהם אנחנו בולעים גרפים לארוחת בוקר.


עומר אצילי חוגג ( צילום: ניב כהן)

ניצחון בית על מכבי תל אביב היה המילה הזאת בראש עבור מכבי חיפה. ואל תקראו לזה משפט, לחיפאים יש ראש טיפה יותר קטן אז המשפט כווץ לכדי מילה. כולן יכלו לומר אותה בתשע השנים האחרונות חוץ ממנה. מקריית שמונה ועד באר שבע. המילה הזו נעדרה גוונים של פחד, קללה, נאחס או כל קשקוש אחר. היא לא נולדה משם. זו הייתה תוצאה של הרכנת ראש והתכופפות בפני משהו שאתה כמעט מפנים שלא נועד לקרות, שלא יהיה שייך לך כי יש פה משהו משולל היגיון בריא ומעל הטבע שמונע מזה לקרות. להודות שמשהו גדול עליך באופן זמני, אפילו אם זה לתקופה ארוכה מאוד זה בעצם להתחייב להמשיך ולרדוף אחריו בכל הכוח. זה הדבר הכי גברי שיש. עד כדי כך נוכחות המילה האסורה הייתה טבועה במכבי חיפה שהיא הצליחה לייסד לעצמה אשתקד מסלול אלטרנטיבי ועקלקל שנראה שיוסד ע''י מורה הדרך הזהיר ביותר דווקא ביום בו היה שיכור – לקחת אליפות אחרי עשר שנים שחונות מבלי שהדרך לשם תעבור בניצחון על מכבי תל אביב. תיקו, הפסד, תיקו ותיקו. כמה צנוע, ככה טוב, זה מה יש. יש אליפות.

קל יהיה לומר שבשריקת הסיום של ליאני השמחה והדמעות של הקהל המנצח היו רק על ניצחון גדול ומהפך חולני. זה גם לא רחוק מהאמת, ברגע כזה אתה לא חושב על כלום - אבל כל אוהד כדורגל עם קצת פז''ם יודע שכדורגל זה הדבר הכי פחות משמעותי כשמדובר בקבוצה שאתה אוהד. תשאירו את זה לבאיירן וסיטי. זה לא בשבילנו. אחרי כמה דקות(או יומיים, לפחות אצלי) זה נופל. אתה מבין למה זה ככה. כל בליל הרגש הזה מאגד מה שעברת ב-9 השנים האלה, מוויאם עמאשה ועד דין דוד, עם הקבוצה הזאת ועם עצמך: הפסדים לעכו, רמת השרון כפר סבא ורעננה, לחזור מב''ש אחרי רביעייה ללא מענה כל התבוסות והכמעטים, נסיעות מתות למשחקי חוץ, מכות בין אחים ליציע, כל הפעמים שמישהו שאתה בקושי מכיר בפרצוף הבטיח לך ברצינות נבואית ש''הפעם זה קורה!!!' ואת כל הסופים המרים. ה-4:3, שהיה הכי קרוב ובגלל זה הכי כואב. תשע שנים מרצדות לך מול העיניים – אתה נזכר במי שהיית אז, בסוף שנת 2012, ובו בזמן מסתכל על מי שאתה בתחילתה של שנת 2022, שנה שבכלל נשמעת כמו שם של סרט עתידני עם תקציב מוגזם וליהוק גרוע, ונזכר בכל האנשים שהכרת, כאלה שעזבו, כאלה שאתה העזבת ועזבת, דברים שהתחלת וסיימת, כאלה שהבטחת ולא קיימת. מעגל אחד סבוך וגדול שפתאום נסגר עליך ללא התראה מוקדמת. מה זה זה לא מוקדמת, בדקה ה-76' היה עוד 2:0, הוא עוד היה פעור לרווחה כמו פה של היפופוטם. עשר דקות ובום.

עכשיו אני מבין שלא סתם הסתובבתי אחרי המשחק שעה וחצי סביב האצטדיון כמו סהרורי במקרה הטוב או נרקומן במקרה הרע. המעגל נסגר לגמרי. הייתי צריך שמישהו יגיד לי לאן ללכת ומה לעשות. על זה כל השמחה, הבהלה, הטירוף, הבכי, הבעתה והאושר. לא ייאמן מה כדור ברשת של אדם שאתה לא מכיר ובכלל לא מכיר אותך יכול לעשות, ואיזו משמעות רטרואקטיבית הוא מעניק למסגרת זמן אקראית לגמרי. זה על טיפה של משמעות בתוך חיים רגילים.

אה, והוא גם על מילה אחת, קצת ארוכה, שפתאום אפשר להגיד, אחרי תשע שנים. הנה המהפך.


מהפך! ( צילום: ניב כהן)


Comentários


bottom of page