מי קבע שכדורגל משחקים משבת לשבת?

מאת זאב המל| על פי הנתונים, כ-30 אחוז מאוכלוסיית המדינה שומרת שבת. השינוי הדמוגרפי הזה מחייב לבחון מחדש שאלה מהותית: עד כמה זה ערכי, שוויוני או חוקי למנוע מכל כך הרבה אנשים נגיעה לענף הפופולרי בישראל? מי יודע, אולי הכוכב הגדול מסתובב בסמטאות גבעת שמואל ונתיבות. חבל שנפספס אותו. זאב המל, חילוני מובהק מסביר

מעל ל-240 מיליון איש ביותר מ-200 מדינות משחקים כדורגל באופן קבוע החל מרמה חובבנית ועד רמה מקצועית. מה שהופך את ענף הכדורגל לפופולרי ולעממי ביותר בכל רחבי תבל. מכאן נובע שלכולם כולל כולם בלי קשר למוצאם, דתם ומעמדם מגיעה הזדמנות ליהנות ולקחת חלק במשחק הכי חברתי שקיים כיום. בניגוד הפוך לחלוטין מהנרטיב הזה – בישראל אוכלוסיה שלמה מודרת מהכדורגל. לפי נתוני הלמ"ס: 8% מאוכלוסיית המדינה הינם חרדים, 12% דתיים ו-13% מסורתיים. לפי העובדות הללו, לפחות 30% מאוכלוסיית המדינה שומרת שבת. הנוער הדתי, חרדי וגם חלק ניכר מהמסורתי, מנועים מלקחת חלק בכדורגל. מעבר לעובדה שזה קרוב לוודאי איבוד ענקי של כשרון פוטנציאלי שהולך לאיבוד, לבני נוער דתיים מגיעה הזדמנות לקחת חלק בכדורגל תחרותי כזכות שיוויונית – ערכית לא פחות מכל אחד אחר. 

מקצועית, גם אם יש ילד דתי צעיר בעל כישרון או אנשי מקצוע אשר סבורים כי טמון בו פוטנציאל, הוא לא יוכל להתקדם בשל העובדה שכל משחקי קבוצות הילדים והנוער משוחקים בשבת. העובדה שההתאחדות לכדורגל מחייבת את הקבוצות האלה לקיים את משחקיהם בשבתות מונעת למעשה מעשרות אלפי ילדים שחלקם גם באים מעיירות פיתוח לעסוק במקצוע הכדורגל. כדורגלן חילוני יכול לשחק בימי שישי בצהריים, במוצאי שבת וביום חול. לעומת זאת, היהודי- דתי וגם המסורתי אינם יכולים לשחק בשבת. אחרי כל כך הרבה זמן, האם לא הגיע הזמן לתקן עוול מאוד גדול לציבור שלם שמודר מהכדורגל מבחינה ממסדית? האם הכפייה הזו של לשחק כדורגל בשבת עדיין מתאימה בכלל לחברה המסורתית של ימינו? סוגיה זו מעסיקה לא מעט שחקנים מקצוענים, וראייה לכך היא שרבים מהם הסכימו לחתום על עצומה שביקשה להעביר את המשחקים  מהשבת. בנוסף, עשרות שחקנים התבטאו פומבית ואמרו בריש גלי כי הם מעדיפים שלא לשחק בשבת. 

אי אפשר גם להתעלם מכך שקיימת כמות גדולה של שחקנים שהתחזקו בשנים האחרונות. ניתן לראות על פי חגיגות השערים שחלק ניכר מהכדורגלנים מחזיקים בדעות או ערכים מסורתיים. זה כבר לא מחזה כזה חריג ששחקן מתפלל לפני משחק ואפילו יתרה מכך, להוציא כיפה או ציצית לאחר כיבוש (שכטר ואבוחצירא). זה כבר לא מחזה נדיר, שלא להגיד כבר ויראלי. השחקנים הללו משוועים לשינוי. הרבה מהם משחקים בשבת בעל כורחם. המתנגדים בוודאי יטענו שמדובר בהגזמה וכל אחד לפעמים נושא תפילה לטובת המזל, אך זו לא האמת. כל קבוצה ישראלית שיוצאת היום למחנה אימונים, לא משנה אם באוסטריה או רומניה, מצטיידת בשף או טבח כשרים.

נכון, לפני 20-30 שנה היה מדובר במקרים בודדים וחריגים, אך היום זה הפך להיות סוג של נורמה מקובלת. פוליטיקאים לא נשארו אדישים לתופעה ובמהלך מערכת הבחירות האחרונה, יו"ר ש"ס, אריה דרעי נפגש עם נציגות השחקנים שהגיעו לתמוך בו ערב הבחירות. דרעי הבטיח אז לשחקנים כי יעשה הכל כדי שלא ישחקו יותר כדורגל בשבת. בראיון שהעניק לרדיו טען השר: "מאוד התרגשתי שכדורגלנים צעירים באו לבקש ממני לפעול שהספורט האהוב עליהם לא ישוחק יותר בימי שבת. אין ספק שצריך לעשות הכל בשבילם, ולא רק בשבילם אלא גם למען הציבור הגדול אשר רוצה להתעניין בכדורגל ופשוט לא יכול". 

כמה מהם היו מסרבים להזזת הכדורגל מהשבתות? כנראה שאף אחד

פרדוקס כלכלי וערכי

המתווה של משחקי הכדורגל בשבת הונצח על ידי הטלוויזיה ומוסדות הטוטו. הגופים הללו שילמו וממשיכים לשלם המון כסף עבור ההחלטות והשידורים. מדובר במאות מיליונים של שקלים, וזה קריטי עבורם, אבל האם השיקול הזה של שידור משחק כדורגל בשבת שווה רייטינג גבוה יותר בהשוואה לשידור ביום חול? לא בטוח. בשבתות הרייטינג צונח בלא מעט אחוזים לאור העובדה שהוא "פוסח" על המגזר הדתי שמנוע מלצפות. והרי יש לא מעט אוהדי ספורט דתיים – רואים זאת בעיקר בליגת הכדורסל שמשוחקת רובה ככולה בימי חול. למרות שהעונה נשבר שיא כל הזמנים בכמות הצופים שפקדו את במגרשים (מעל מיליון וחצי איש), עלייה של כ-26.5 אחוזים בהשוואה לעונה שעברה, עדיין אי אפשר להתעלם  מכך שיש קהל דתי שאוהב כדורגל וחבל לאבד אותו.

כמו כן, יש גם לא מעט גופים בעלי מסורת ואנשי עסקים דתיים שמהווים פוטנציאל להיות נותני חסות, אבל דילמת השבת מורידה אותם מהעניין. תשאלו את הפועל ת"א, שבשנת 2006 כמעט נרכשה על ידי לב לבייב בעסקה שלא יצאה לפועל לאחר שאיש העסקים ביקש לרדת מהשבתות ונענה בשלילה. סביר להניח שכמו לבייב יש עוד בעלי עסקים אחרים מהמגזר שהיו מעוניינים לבוא ולהשקיע. אם כבר בהפועל ת"א עסקינן, אז רק בעונה שעברה פורסם בתקשורת על ההתעניינות של צמד בעלי העסקים, ראסל גלבוט וסאני קאהן, שהביעו נכונות לרכוש אז את הקבוצה מידי הבעלים חיים רמון. לפי פרסומים ושמועות של אותה העת (אין הוכחה חד משמעית) העיסקה נפלה סביב עניין השבת. באופן טבעי החיילים גם הם מתגייסים לוויכוח סביב הכדורגל בשבת. בצדק יש לומר. השיקול הערכי, למרות שאין עליו וויכוח, אינו יכול לגבור על זכויות אדם אלמנטריות. העובדה שלוחם גבעתי או גולני שאוהד הפועל או מכבי ייאלץ להפסיד איזה משחק ליגה – לא יכולה ואסור לה להיות שקולה לזה שמציבור שלם נמנע במשך יובל שנים לעסוק באחד המקצועות האהובים, ולעיתים גם המכניסים ביותר בעולם. 

תהליך שמתרחש תוך כדי תנועה

בשקט בשקט ניתן לראות למעשה שרוב המשחקים מתקיימים כבר מחוץ לשבת. אם זה בימי שישי בליגות הנמוכות או במוצאי שבת וימי ראשון-שני בליגת העל. מכבי נתניה ובית"ר ירושלים, שתיים מהקבוצות היותר אהודות בישראל (במיוחד בית"ר) הגישו כבר לפני מספר שנים בקשה שלא לשחק בשבת על מנת לרצות את שלל אוהדיהם המסורתיים. ניתן לשים לב שכבר מספר שנים בית"ר לא משחקת בשבת במשחקי הבית. 

נכון ששבת הוא יום מנוחה אך אין זו סתירה שבימי חול אחרי העבודה אוהדים ילכו למשחק בדיוק כפי שיוצאים לראות הצגה טובה באמצע השבוע. קחו את ליגת האלופות כדוגמא, באופן מסורתי שנמשך עשרות שנים המשחקים מתקיימים באמצע השבוע, בשעות מאוחרות ובכל זאת זוכים לרייטינג עצום שגדל משנה לשנה. בסופו של דבר, לגיטימי בחברה דמוקרטית שיקומו מתנגדים לכאן או לשם. אבל דבר אחד בטוח. אם אנחנו רוצים כדורגל מקצועי שעל דגלו חרוט "שיוויוניות לכולם", שחורים משחקים לצד לבנים ונבחרות משופעות במהגרים, אז אנחנו צריכים שהכדורגל הישראלי ישקף מראה חברתית ברזולוציות גבוהות יותר. לשם כך הממסד חייב להתערב ולעשות שינוי שורשי החל מקבוצות הילדים ועד לבוגרים. לכו תדעו, כמו שגדל כוכב בפרברי רוסאריו, מארסיי, פריז, ברלין, מדריד, ברצלונה ולונדון – יכול להיות שמסתתר לו איפשהו בסמטאות של גבעת שמואל, נתיבות ובנימין הכוכב הגדול הבא. 

#יוםשבת #כדורגלישראלי