%20(1).png)
זה כבר לא זה לא מה שהיה פעם אם לא הייתי מקבל את הטלפון הקבוע בשבת מהחבר הטוב לא הייתי זוכר שיש היום משחק אולי כי הראש שלי כבר במקום אחר הרבה זמן. בעיות קלות בחיים שמסיחות את דעתי. בדרך כלל ה-90 דקות השבועיות היו מוציאות אותי מהשגרה הבעייתית שלי אבל היום זה כבר לא זה אולי הן אפילו גורמות לי לשגרה הזאת. בחיפוש קל אחר החולצה הקבועה מצאתי בחדר שלי מחזיק מפתחות של תלתן ארבע עלים שהזמנתי מאיביי (עוד שהדואר תפקד בפרובינציה שלנו). חיברתי אותו לצרור הקבוע אם זה לא יועיל זה בטח לא יזיק הגעתי לאיצטדיון עוד באור יום.בירה ונקניקיה באחד מדוכני הכלום בחוץ ופתאום אני מוצא את עצמי בכיסא הקבוע.החושך כבר מציף את השמיים וזה עוד כלום לעומת החושך על המגרש.הדשא נראה כאילו הוא אירח בבוקר טורניר כבשים ופרות. המשחק מתחיל מחצית (כן לא קרה כלום מחצית ראשונה) במחצית מתחיל קרב בקהל בין בניון ועדת מעריציו לבין מתנגדיו.
חלוץ יש, דשא לא ממש
האמת? אני בצד של מכבי חיפה. לא יוסי ולא אוהדים. לא סוכן ולא "ליצנים" לא "טובים" ולא "רעים" לא "גיבורים" ולא "נבלים". רק בצד של מכבי חיפה. מתעסק בנייד ובודק תוצאות ורק מחכה שהריב בין אבא ואמא יפסיק. מחצית שניה והחושך שבשמיים נראה כמו זריחה לעומת הדשא ועל הדשא. ליגת בנק יהב בכדורגל חופים יכולה לשחק בכיף על הדבר המביש הזה. אחריי מתפרצת כושלת של נתניה ועוד התקפת כלום של עטר וחבורתו התמימה אני בא ללחוש לחבר שלי באוזן שבחיים לא ניתן גול בבית (כן לא שכחתי את הסימפוניה נגד עכו הנאיבית).
לפני שהספקתי להוציא הגה, דרינצ'יץ' נחת בארץ סוף סוף ונתן לעטר את הצ'יפ. לפני שראיתי בכלל את הכדור שמעתי את השאגה של הקהל. וואלה לא התרגשתי מהגול של יוסי. אני פשוט שמח שהיה גול. באמת שאם כל אחד אחר היה כובש הייתי מרגיש אותו דבר. שריקת הסיום. ציפיתי שארגיש אחרת, לא הוצפתי ברגשות ולא נסחפתי באופוריה. משום מה המבט שלי נתקע על בור בדשא ליד דגל הקרן בצד שסטויקו היה מחצית שניה הבור זכר לחילוץ של פלט וכעס של הבלם של נתניה על הקוון (הוא כועס?!הוא צריך לסבול את הקבוצה הזאת כל שבוע?!). הבור שלידו הדגיש את המצב של הדשא,מצבו כמצב המועדון. מעטפת נהדרת שם נפלא אבל התכל'ס שלשמו התכנסנו? אם תרצו הבור הקטן הזה היה נראה כמו קבר שלידו עפר למילוי, רק חסר לדחוף את הגופה. כדור קטן עושה כיף גדול,אם לא אותו אקמול של יוסי ייתכן והגופה הייתה כבר אמש בבור. בדרך לאוטו ובין נחיל האנשים הוצאתי את המפתחות מהכיס והסתכלתי על התלתן. "זה בטח לא זה" חשבתי לעצמי. גם על המשחק המביש וגם על התלתן. לא הוא אחראי לניצחון אלא יריבה חלשה ורגע אחד שנראה כמו כדורגל. את הכאב ראש הגדול צריך לבדוק, לא לפתור עם אקמול כי בסוף הגוף מתרגל לתרופה נקודתית הכתובת על הדשא עם המצב שלו ספק אם היא לא תימחה עד שבוע הבא.
דרינצ'יץ'. סוף סוף הופיע