%20(1).png)
מאת בן טרבס | לא פשוט להגיע למקום חדש כשאותו מקום סובל מטראומה קשה. התאבדותו של גארי ספיד גרמה לוויילס כולה להיכנס לדיכאון ולאי ודאות לגבי עתיד הנבחרת. כשבהתאחדות הוולשית חיפשו מישהו שיכול להתאים לתפקיד המאמן, הם חשבו שהימור נוסף על מישהו מקומי, שבמקרה גם חבר של אותו ספיד, יהיה המהלך הנכון ביותר. ואז הגיע כריס קולמן
וויילס אף פעם לא הייתה נבחרת גדולה. היא הוציאה שחקנים גדולים כמו ראיין גיגס, איאן ראש, קרייג בלאמי ואותו גארי ספיד, אבל כנבחרת בעיקר זוכרים לה את הכישלונות. היא העפילה למונדיאל אחד בלבד ב-1958, ומעולם לא העפילה ליורו. היא הייתה קרובה כמה פעמים, אבל או שעפה בשלב הבתים, או שעלתה ממנו ועפה בפלייאוף. השנים עם איאן ראש ואח"כ עם ראיין גיגס היו מלאות ציפיות, אבל גם הן לא הובילו למשהו שאפשר לסמן אותו כמשהו טוב. קצת כמו ישראל, גם היא מתרפקת על אותו מונדיאל מהעבר הרחוק. את החמצת הפנדל של פול בודין נגד רומניה במוקדמות מונדיאל 94' שמנעה העפלה, זוכרים שם עד היום.
בשנות ה-2000, תחת מאמנים כמו מארק יוז וג'ון טושאק, וויילס המשיכה להיות נבחרת ביונית ומטה, כמו הרבה נבחרות באי הבריטי, הציפיות תמיד בשמיים ובסופו של דבר מגיעה ההתרסקות.
מ-2002 ועד היום, וויילס בעיקר הייתה אחת מהנבחרות הגרועות בבתים שלה, כשהיא נעה בין המקום הרביעי לחמישי בכל מוקדמות הטורנירים (יורו ומונדיאל) בשנים הללו. רק במוקדמות יורו 2004 היא העפילה מהמקום השני, אבל גם זה, כדי לעוף בפליאוף ע"י רוסיה. המאמנים בתקופה הזאת היו אמנם בעלי שם כאמור, אבל לא הצליחו להוציא את הפוטנציאל הקיים בנבחרת. כשגארי ספיד המנוח הוא בכלל המוביל מבחינת אחוז הניצחונות שהשיג (כמובן, בהתאם לכמות המשחקים שניהל).
כריס קולמן הוא לא מאמן מפואר או עתיר תארים, אבל משהו בחברות שלו עם ספיד עזר להגעתו לנבחרת. אחרי אותה התאבדות של ספיד, חיפשו מחליף וקולמן היה האיש הנכון שימשיך את דרכו של חברו הטוב.
כמאמן בקבוצות, הוא לא הרשים יותר מדי. כשהגיע לפולהאם באמצע עונת 2001/02, הוא היה למאמן הצעיר ביותר בפרימייר ליג, והצליח להציל אותה מירידה. בשנה שלאחר מכן, הוא הצעיד את אותה למקום ה-9 בניגוד לתחזיות השחורות בתחילת העונה. אחרי מכירת הכוכבים, קולמן נשאר בקוטג'רס, אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה היחסית ובעיקר נלחם כל עונה מחדש על הירידה, עד שפוטר ב-2007.
הפרק השני בקריירה שלו היה בספרד, כשביוני 2007 הגיע לאמן את ריאל סוסיאדד שבדיוק ירדה לליגה השנייה. למרות הצלחה בקבוצה הספרדית, הוא עזב כעבור חצי שנה עקב מחלוקות עם היו"ר.
בהמשך הוא הגיע גם לקובנטרי, אימן בה שנתיים, אבל היה רוצה לשכוח את השנה השנייה בה (סיים במקום ה-19, הכי נמוך שלה מזה 45 שנים). כשנדד ליוון ב-2011, ללאריסה, חזר לו החיוך – למרות מצב כלכלי גרוע ביוון וסימני שאלה על עתידו, הוא הפך לנערץ בקרב האוהדים כשהוביל את לאריסה ל-14 ניצחונות, ארבע תוצאות תיקו ושני הפסדים. במשך אותה תקופה, הכדורגל היווני סבל לא רק מעניות, אלא מחשדות לשחיתות, מה שגרם לקולמן לעזוב רשמית ולאוהדים לעורר מהומות בעקבות כך.
המינוי לנבחרת וויילס לא היה חלק, למרות שהוא סומן כמחליף ראוי ונכון. בתקופתו בקובנטרי, התקשורת יצאה בהודעה חריפה שטענה כי כבר לא מעוניין בהצלחת הנבחרת, עקב העדפתו לקבל את פרדי איסטווד, שחקן וויילס, כשיר לקבוצה יותר מאשר לנבחרת. קולמן מיהר להכחיש את העניין – "אני פטריוט, ונתתי מעצמי לנבחרת. תמיד אעדיף לשחק בה לפני כל קבוצה אחרת".
עד כה, למרות ניצחון אחד דחוק על אנדורה, בוויילס מרוצים מאוד ממנו. בטח כשהמקום השלישי הפעם מוביל לפלייאוף, ובוסניה, שדורגה ראשונה, נראית כמו שנראית. התיקו עם בלגיה בחוץ קצת השכיח את התוצאות הלא כ"כ מרשימות עד כה, והמשחק נגד ישראל הוא-הוא משחק המפנה בקמפיין הזה. מדברים על דור הזהב של בלגיה, אבל גם לדרקונים יש שחקנים נהדרים שמשחקים באנגליה, פלוס הכוכב הגדול מריאל מדריד.
אם כריס קולמן יצעיד אותם שוב עד כדי מרחק נגיעה מטורניר גדול, הוא יהפוך לדמות נערצת גם במולדתו שלו.