%20(1).png)
בעונת 1964/5 בהיותי ילד בן 7 החליט אבי צבי גילור שהגיע הזמן לצרף אותי לקהל האוהדים הירוק ולקח אותי לקריית אליעזר למשחק ליגה נגד הכח מכבי רמת גן.
לצערו, הפרמיירה הייתה לא מוצלחת בלשון המעטה. המשחק התנהל בשליטה מוחלטת שלנו, אבל בשער היריבה עמד אחד בשם מיכאל (לופא) קדוש, שגם מנע בזינוקים חתוליים ואמיצים, שערים רבים וגם הרבה לבזבז זמן. דקה לסיום כשכל הירוקים, כולל בלמים, מגנים, סדרנים ושוטרים עלו "להציל את המולדת", יצאה הכח להתקפה מתפרצת ובסיומה הכניעה נחמיאס את יחזקאל גרשוני האגדי והפסדנו 1:0. זאת ועוד. בתום העונה ההיא הסגולים זכו באליפות (ד"א ביחס שערים עדיף על הפועל פ"ת) ואנחנו ירדנו ליגה.
להתחלה גרועה מזו, אי אפשר היה לייחל.
ואז הגיעה עונת 1965/6. שיחקנו בליגה א' צפון. היריבות היו קריית שמונה, כפר בלום, נחליאל, בית"ר חיפה, קריית חיים ואפילו…… הפועל רעננה. ודווקא בעונה זו למדתי מאבי את השיעור החשוב ביותר של אוהד כדורגל. הנאמנות אינה נמדדת בהצלחות. נהפוך הוא. היא עומדת למבחן דווקא בעת הכישלונות. למרות שירדנו ליגה, לא החמצנו משחק. נסענו לצפת וטבריה כאילו מדובר בבלומפילד ובקטמון. עודדנו נגד כפר סבא כמו נגד ,נניח, האימפריה (של אותם ימים) הפועל פתח תקוה.
אבי צבי, לא קיטר, לא התבכיין, לא האשים את כל העולם, לא קילל ולא התייאש. ההפך מכך. הוא התמיד באהדתו, נסע ולקח אותנו לכל מגרש נידח ככל שיהיה ובלבד שאחת מהקבוצות שמשחקות לובשת ירוק. השיפוט ,גם כשקופחנו, היה מבחינתו רע הכרחי. אם ירד גשם, הוא אמר שהשחקנים שלנו מתוקים, אבל לא עשויים מסוכר. אם היה חמסין, הציע להם לשתות הרבה מים. מגרש בוצי, למי שלא יודע מעכב לא רק אותנו אלא גם את היריבה.
הגישה שלו באה ממקום של ספורטאי (הוא היה שחיין מצטיין ב….מכבי חיפה, כמובן והשוער של מכבי בת גלים ב….הוקי שדה) שמבין ויודע שאין הצלחה ללא עבודה קשה ובדרך למעלה יש גם מהמורות.
עברו כמעט 20 שנה וזכיתי לשבת יחד עם אבי, בצפיפות שגובלת בסיכון חיים, ביציעי אותו אצטדיון כאשר משה סלקטר העניק לנו בנגיחה עוצמתית את האליפות הראשונה. לאבא, זה הספיק. הוא היה בסה"כ בן 59 אבל הרגיש שהגיע לשיא ופרש. מאותו יום נהיה ל"אוהד כורסא" ואנחנו הבנים, הנכדים והנינים ממשיכים בגאון לפקוד את יציעי האצטדיונים ברחבי ישראל ואירופה.
היום בדיוק לפני 7 שנים, אבי צבי גילור ז"ל בן רפאל ואדלה החזיר את נשמתו לבורא.
ביום שבו הבאנו אותו לקבורה, חזרנו הביתה לשבת שבעה ושמענו מהבית בבת גלים את שאגותיהם של אלפי האוהדים הירוקים בדרבי שנערך בקרית אליעזר (3:0 בדרבי שנערך ביום א') אבל מלבד הבלחה פה ושם כמו הגביע נגד מכבי ת"א בטדי, מאז לכתו לא זכינו לרוות נחת ממכבי חיפה.
אם יש בחיים את המושג "מגיע", הרי שלפחות לנשמתו של אבי "מגיע" גמול על נאמנותו חסרת הפשרות. האם זה יקרה העונה ? לה' הפתרונים.
יהי זכרו של אבא ברוך !
