%20(1).png)
מאת ארד שופן| כמו כל לילה מאז שהתחיל פלייאוף הNBA, המשכנו את המסורת הלא מובנת מאליו ונפגשנו כמה חברים ב-3 בבוקר בבית קפה לצפות במשחק מספר 5 בין גולדן סטייט לקליבלנד.
במהלך המשחק לא יכולנו להתעלם מההודעות הבלתי פוסקות מקבוצות בוואטסאפ של אנשים שרואים וחיים את המשחק בדיוק כמונו ונשארים ערים בלילות בשביל לראות כדורסל. בסוף המשחק יצאנו מאוכזבים מבית הקפה, נתקלנו בחבורת דתיים שיוצאת מבית קפה אחרי שראתה את המשחק כל הלילה, התקדמנו בשביל לראות כמה נהגי מוניות שיושבים ורואים את מסיבת העיתונאים, כולנו הבנו, העולם משתנה.
במהלך המשחק ראינו שתי קבוצות שבמשך 40 דקות מהמשחק שיחקו ללא סנטר טבעי על המגרש, וגארד בן 27 בגובה 1.91 עם זקן של נער מתבגר מרקד עם הכדור מאחורי הגב ובין הרגליים רק בשביל לקלוע עוד שלשה שמרחיקה את חלום האליפות של קליבלנד ושל עם ישראל כולו.
שמו של הנער המתבגר הוא סטף קארי למי שחי מתחת לסלע בשנה האחרונה והוא במקרה גם הMVP של הליגה. לעזאזל איך שהעולם משתנה. אין ספק שזה הפעם הראשונה שישראל בטירוף כל כך גדול סביב הNBA, שזה חדש ומרענן, אך לא מפתיע. כמו בכל אירוע ספורט גדול בארה"ב כלי התקשורות הצליחו גם הפעם להגביר את ההייפ, שהצפייה במשחק פחות מעניינת מההקדמה.
מי מהם יחייך בסוף עם טבעת האליפות? לברון וקרי.
הסיפורים על הפציעה של קווין לאב וקיירי אירווינג, השיבה של לברון הביתה בשביל להיות הראשון שזוכה בעיר שלעולם לא זכתה בכלום, העוזר מאמן שנהפך לאויב והוא במקרה ישראלי, הילד האוסטרלי שבמשך 15 דקות תמימות זכה למעמד של קדושה, הרכז הקלעי שאי אפשר שלא לאהוב והבת שלו שכובשת את מסיבות העיתונאים, הפריצה המאוחרת של איגואדלה, והטירוף סביב קבוצת השלשות ששינתה את המשחק ועלתה בגמר עם הרכב נמוך!
אותן עלילות הן אלו שגורמות לבאזז העצום, שגורם להסכמי שידור עצומים ולחוזים מטורפים, שגורם לילדים ברחבי העולם הכל כך גדול הזה לקנות חולצות ולחלום חלומות. יש דברים שלעולם לא ישתנו. הגעתי הביתה פתחתי את הארון וראיתי חולצה ישנה, היא הייתה במידה 3XL ועליה היה דיוקן של לברון ג'יימס, עם הכיתוב "2010 MVP" בגדול, יש דברים שלעולם לא ישתנו. לפתע חזרתי אחורה ל2010, לאותה תקופה בה שאקיל אוניל שיחק בקליבלנד, אני הייתי 60 ק"ג יותר, לברון עדיין היה ללא טבעת אליפות, ובארץ כולם עוד דיברו על הקיזוז ועל אותו שער אליפות של זהבי והפועל תל אביב.
חזרתי לאותו משחק 5 באותה סדרה אכזרית בה קליבלנד של לברון הפסידו 32 הפרש לבוסטון והודחו במשחק ה6, משם המשכתי לאותו קיץ בניו יורק, לאותו משדר של "ההחלטה" שראיתי על מסכי ענק בטיים סקוואר, ולאותו היום שבו הליגה איבדה את האביר על הסוס הלבן שלה. לאותם אנשים שהתחילו לעקוב אחרי הליגה בשנה האחרונה ומכירים את לברון רק כ"הבחור שלא נותן כבוד לדיוויד" הנה קצת רקע לעלילה הגדולה מכולם. בשנת 2003 ה-NBA קיבל את מחזור הדראפט הכי מוכשר מאז אותו מחזור מפורסם של שנת 1984, השנה שבה לברון רק נולד!
מוכיח לנו פעם אחר פעם שמדובר בשחקן הטוב בעולם. לברון.
ה-NBA הייתה ליגה מוכה שרק חיפשה את היורש להוד אווירותו, רצה הגורל והעיר האומללה מאוהיו זכתה בבחירה מספר 1, ומעל כולם עמד נער בן 19 מאותה עיר אומללה, שסיים את התיכון, דילג על הקולג', וקפץ ישר לליגה של הגדולים. נער הזהב שעוד לפני שדרך ב-Q כבר היה חתום על חוזה עם נייק וחברות אחרות, ובמקרה לבש גם את המספר 23, ועיר שלמה האמינה שמצאה את היורש. והוא ניסה, במשך 7 שנים עקרות הוא הוביל את הליגה עם שחקנים בינוניים, ונתן את כולו, ולא ויתר גם כשהוא קיבל סוויפ מטים דאנקן, הוא הפסיד בקרבות האגו עם פול פירס, הוא היה עדיין נער ש"נמצא כאן בשביל לשחק כדורסל, וחולם להביא את האליפות לאקרון אוהיו" ואז באותו משחק 5, גם האיש מפלדה נשבר.
הוא נשאר על המגרש 41 דקות רק בשביל לקלוע 4 מ-13 מהשדה ולהפסיד 32 הפרש לבוסטון, הוא לא יכול לתת יותר, הנטל של עיר שלמה וההשוואות לגדול מכולם לקחו יותר מדי מנער שהתבגר לנגד עינינו. ואז הגיעה ההחלטה המפורסמת, סיקור תקשורתי מקיף כמו שהאמריקאים יודעים על כל יום במסע של לברון בדרך להחלטה, לופים של פרומואים עם שירו של אמינם, רייטינג שיא ושידור מחוף לחוף רק בשביל לדעת שהוא לוקח את הכישרון לסאות ביץ', וכמו בסרט קומיקס של מארבל, הגיבור נהפך לנבל-על.
חולצות נשרפו בכל רחבי העיר, סרטונים, פרסומות, כל אחד שרק רצה נגס נתח בקרקס התקשורתי סביב המעבר, ולברון חשש שאיבד את מפעל חייו והדבר שהוא עושה הכי טוב מאז שהיה ילד, הרשתות החברתיות הזדעזעו ואפילו נשיא קליבלנד יצא לתקשורת בהודעה "איזי-שירצקית" כנגד הנער שמכנה את עצמו מלך. לברון התרגל להיות נבל, לרגעים הוא אפילו היה טוב בזה, הוא הבטיח אין ספור אליפויות לקהל הצהוב של מיאמי, ספג קריאות בוז בכל מגרש חוץ, ובעונתו הראשונה הצליח לאחד מדינה שלמה מאחורי הגרמני שעמד נגדו.
לברון שידוע כאחד האתלטים החכמים על הפלנטה, למד תוך כדי תנועה, הוריד פרופיל ואפילו החליף את הספרה בגב, הפסיק לדבר על אליפויות וחזר לרצות לשחק כדורסל, שיפר את הזריקה ששימשה עקב אכילס, למד את המשחק בדיוק כפי שעשה ה-23 הגדול לפניו, נהפך למנהיג ולקח 2 אליפויות ברציפות תוך כדי שהוא גורם לדווין וייד וכריס בוש להיראות כמו רובין כשהוא הבאטמן, והספיק להפסיד בגמר נוסף לפני שהחליט לחזור הביתה, לאותה עיר אומללה שבמשך 4 שנים ניסתה רק להדחיק את הזיכרונות.
חזר לקליבלנד בשביל להביא אליפות. לברון.
הוא חזר בשקט, בהודעה לעיתון ונמנע מהרעש שמסביב, הוא רק רצה לשמח את העיר העצובה שעיצבה אותו להיות האדם והשחקן שהוא היום, ואפילו לשונאים הגדולים שלו כבר קשה לשנוא. זה נראה ששחקנים באים והולכים, העולם משתנה סביבו אך הוא 12 שנים אחרי עדיין הטוב ביותר, יש דברים שלא משתנים.
הבן אדם נלחם בגמר הNBA נגד הקבוצה שהייתה הכי טובה לאורך כל העונה עם 2 שחקנים שלא נבחרו לדראפט, מאמן רוקי בNBA (גדול ככל שדיוויד יהיה), כמה ותיקים שנמצאים בישורת האחרונה בקריירה שלהם, ללא 2 השחקנים הכי טובים בקבוצה, עושה את ריצת הפלייאוף אולי המרשימה בהיסטוריה, מעמיד ממוצעים של כמעט טריפל דאבל למשחק (29.4 נק' 10.8 ריב' 8.3 אסיסטים) ואתם עדיין מתלהבים מנער מתבגר שמעביר כדור מאחורי הגב וזורק טוב מרחוק?
אז אולי הגיע הזמן שמישהו יחזיר את הדיון הזה, שמישהו יתן למלך את הכבוד הראוי. לברון ג'יימס הוא השחקן הכי טוב בעולם כיום. מייקל ג'ורדן הוא השחקן הכי טוב בהיסטוריה כי הוא המציא מחדש את המשחק, אך לברון בליגה תחרותית הרבה יותר, עם מוטציות גנטיות שמצליחים איכשהו גם לקלוע מרחוק, עושה את אותו הדבר, רק טוב יותר?
כותב הטור הינו תלמיד במכללת "ספורט פאנל" בניהולו המקצועי של נדב יעקבי.