%20(1).png)
מאז תצוגת הכלום והשום דבר באצטדיון הי"א בשבת, יש לי רק ויז'ן אחד שרץ לי בראש. אי שם בפלייאוף לפני שנה, עמדנו לנו באחת ההפסקות של אחד המשחקים העלובים של סוף העונה. פתאום ראינו את המאמן החדש שלנו, צועד לפנינו בטוח בעצמו, מנופף לכולם בדרך למשחק בסכנין, כדי לראות עוד כמה שחקנים. אני ממש זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. רואה את סאלה צועד בהילוך איטי כזה, עם מוזיקה רומנטית ברקע, ממש מולנו ומנופף לקהל שהריע לו (עוד לא ממש ידענו איך אומרים את השם שלו אז סתם אמרנו לו – גוד לאק קואוץ').
פאסט פורוורד להיום, אני קורא על שיעור החברה/פעולת צופים/קבוצת תמיכה, שבה השתפך אותו מאמן בפני השחקנים, על כמה הוא רוצה לעזוב אבל בעצם החליט להישאר ושהוא רוצה פייטרים ושהוא רוצה שהם ישחקו טוב (ללא ספק טכניקת אימון שלא יצא לי להכיר). כל כך סמלי. המאמן שנחת כאן לפני פחות משנה, וקיבל כמעט מיידית מעמד של אלוהים חיים , יושב עם השחקנים שלו ומשתף איתם מחשבות והגיגים. אני רק אגיד, שאנחנו חשבנו שזה המאמן שיהפוך את השחקנים שלנו לקבוצה של לוחמים חסרי סנטימנטים ,שיפרקו כל דבר שזז בליגה שלנו, שיהפוך את הקבוצה שלנו לחיה רעה ומשתוללת ,גם אם לא תיקח אליפות בעונה הראשונה איתו.
ובכן… כמו שהבנתם זה לא ממש ככה.
בכלל מאז יום שבת אני לא יכול שלא לחשוב על כל הפערים שיש לנו היום בקבוצה. לא, אני לא מתכוון לפער שבין הכדורים של תורג'מן לשער, או לזה שבין מיצ'ל להרשמה לקבוצת הדיאטה של עינב בובליל ולא, גם לא לפערים הכספיים שלא הביאו לכאן את דרינצ'יץ בקיץ האחרון.
אנחנו בעצם חנטל? (מתוך הבלוג של עמרי חיון)
הנה כמה דוגמאות-
לא מזמן, ממש לא מזמן היינו הבר רפאלי של הליגה. יפה, קלאסית אלגנטית. כולם רצו לגעת בזוהר, לעשות לנו לייק ואם אפשר, גם לקבל מאיתנו הצעת חברות. בשנים הפחות טובות היינו נעה תשבי. אמנם לא הכי רזה, אבל עדיין סקסית ויודעת את העבודה. ובכן, איך לומר… היום נפל לי האסימון שאנחנו לא יותר מחן טל עושה קים קרדישיאן. חיקוי לא מוצלח, למשהו שאולי נראה נוצץ אבל בתכלס לא אמיתי וחולף. הקבוצה שלנו חברים, עירומה ונותנת לכל דורש. לפעמים אנחנו "מארחת בביתה" ולפעמים VIP עד הבית, אבל תמיד תמיד הלקוח יוצא מרוצה.
ומה עם ההתקפה? ארמלי, רוזנטל, סלקטר, עופר מזרחי, אווירון, שטרית, יעקובו, קלצ'נקו, קולאוטי , כולם שיחקו באותו תפקיד שבו משחקים היום שלושת האלו שאמורים להיות חלוצים. גם בשנים הרעות שלנו, כמעט תמיד היה לנו מה להציע בחלק הקדמי. ומה היום? אוי לבושה, אוי למסורת ההתקפית שלנו, אוי לתחת של נעה התישבי שמתהפך בחוטיני.
נראה שנקודת האור היחידה שלנו השנה בכלל לא מגיעה מהדשא. גילוי נאות, ביום שבת חשבתי לעצמי שחייבים לחזור לימי הקללות והמקלות על האוטובוס של השחקנים אחרי המשחק. חשבתי שצריך להבעיר להם את האדמה מתחת לרגליים. אבל עכשיו, כשהבחילה משבת קצת עברה, אני חושב שיש לנו את הקהל הכי מדהים בליגה. העידוד הזה, האהבה שלא תלויה בדבר, עשרות האלפים שממשיכים ללוות את חבורת הלוזרים בירוק ומעודדים ומעודדים. הפער הזה שבין היכולת לעידוד הביא אותי לעוד מסקנה. ככל שנעודד יותר, ככל שנדחוף יותר ככה בעלי התפקידים במועדון יבינו כמה המצב חמור. העידוד הזה מזקק את הכישלון המהדהד, את אובדן הדרך ואת הצורך בשינוי דרסטי ומהשורש.
אין לי מושג מי יאמן אותנו ביום שני הבא, וגם אין לי מושג איזה שחקנים ינחיתו עלינו בינואר וגם אין לי מושג איך תגמר העונה הזו ,אבל אני יודע דבר אחד. הפער הזה בין מה שאנחנו היום, למה שנהיה בעוד שנה אולי שנתיים, יהפוך את החזרה שלנו למתוקה יותר. את הנקמה שלנו לאכזרית יותר. ואת המועדון שלנו לבריא יותר.
ובינתיים, עד שכל זה יקרה, נגיע ביום ראשון ירוקים מתמיד ונעודד ונעודד ונעודד.
אין דברים כאלו (צילום: אורטל דהן זיו)